ארכיון פוסטים מאת: Eran Sadeh

"העורלה היא אזור החישה העיקרי של איבר המין" – מומחה לאנטומיה מסביר

קן מקגראת', מומחה לאנטומיה, מסביר בסרטון וידאו זה את תפקידי העורלה, את המבנה האנטומי והעצבוב הייחודי שלה, וכמו כן מה הנזק העצבי שנגרם כאשר כורתים אותה:

הסרטון מלווה בכתוביות בעברית. אם הכתוביות לא מופיעות באופן אוטומטי ניתן להפעילן בלחיצה על כפתור הכתוביות בתחתית הסרטון.

להלן תמליל הסרטון:

תחום המחקר שלי הוא אנטומיה. אני מלמד פתולוגיה, אבל בהכשרתי התמחיתי באנטומיה. והעניין שלי בנושא נובע מכך שבניו-זילנד היה שיעור מילה גבוה מאוד. וזה נראה לי הליך מאוד מוזר, הן באופן אישי והן באופן קולקטיבי. על כן, כפי שקורה להרבה נערים, נהייתי קצת סקרן באשר לסיבות שבגללן עושים את זה. והתחלתי לחקור את הנושא בשלב מוקדם למדי בחיי. וככל שחקרתי יותר, כך זה נראה לי מוזר יותר וחסר היגיון יותר. הדרך הכי טובה לומר את זה היא שלא נראה היה שיש למילה מטרה רפואית. זה הרקע למחקרים שלי.

אנחנו צריכים להשתמש בשיטות היסטולוגיות. היסטולוגיה היא ענף של פתולוגיה שבו הרקמה נבחנת בצורתה הטבעית. שורש המילה היסטולוגיה הוא יווני, ופירושה רשת או מארג. פורסים רקמה לפרוסות דקות מאוד, מניחים אותן על לוחיות ומתבוננים בהן מבעד למיקרוסקופ כדי לפרש את הארכיטקטורה של התאים, את האופן שבו הם מסודרים. למרבית האנשים יש מושג ויזואלי כלשהו באשר לאופן שבו מסודרות שכבות העור וכולי. אז כך זה נעשה. ואז צריך לקחת את התמונות הדו-ממדיות שרואים מבעד למיקרוסקופ ולהרכיב מהן תמונה תלת-ממדית. בשנים האחרונות חלה, כמובן, התקדמות גדולה מאוד. אנחנו יכולים כיום, תוך שימוש בטכנולוגיית המיחשוב ובמיקרוסקופיה קונפוקלית – צריך מיקרוסקופ נוסף כדי לעשות זאת – לבנות תמונות תלת-ממדיות נפלאות של רקמות.

מה שהדהים אותי היה הדמיון לקצות האצבעות, מבחינת הרמה הגבוהה של העצבוב, מדובר בכמות גדולה של רקמה עשירה בקולטני חישה. וכמו כן, העובדה שהיא הרבה יותר מורכבת מכדי לומר עליה שהיא פשוט המשך של עור הפין, שזה מה שרוב האנשים אומרים, שזו פיסת עור שנמשכת מעבר לעטרה כדי להגן על העטרה. זה לא מה שזה. אני הייתי מתייחס אליה כאל איבר בפני עצמו, בגלל שיש לה לפחות שני תפקידים עיקריים.

התפקיד הראשון הוא מכני. העורלה מתפקדת בתור מיסב על הפין, ובלעדיה המיסב הזה לא קיים. היא גם מספקת את הרקמה הנוספת הדרושה להתרחבות, לשינויים בגודל, הפין הופך להיות גדול יותר. ואם כמות העור היתה קבועה, היתה נגרמת אי נוחות רבה כתוצאה מהמתיחה העצומה הנדרשת כדי לאפשר את הכפלת גודלו של הפין המתרחשת בעת זִקפה. אז ניתן לומר שהעורלה מספקת את ההכלה, זו המילה שהיינו בוחרים כדי לתאר שינויים בגודל.

התפקיד העיקרי השני הוא תפקיד של חישה. במהלך 15 השנים האחרונות, מאז שג'ון טיילור וצוותו פרסמו את ממצאיהם בראשית שנות התשעים, התחוור לנו – גם אם אנשים בעלי פין שלם לא עצרו לחשוב על תחושותיהם, אני יודע שאני בהחלט לא חשבתי על כך, ממש לא עצרתי לנתח את התחושות שלי – אבל המיקרוסקופ גילה לנו שתפקידה העיקרי של העורלה הוא תפקיד של חישה. אני סבור שבעורלה נמצא הריכוז הגבוה ביותר של קצות עצבים המופקדים על חישה בגופו של הזכר. לכן, לא ניתן לתארה כפיסת עור פשוטה.

זכרים ונקבות מתפתחים מאותה רקמה עוברית. הרקמה העוברית יכולה להתפתח באחת משתי דרכים. זכרים מתפתחים בדרך אחת תחת השפעת הטסטוסטרון, ונקבות מתפתחות בדרך האחרת ללא טסטוסטרון. וכן, רוב האמבריולוגים מסכימים שיש הקבלות ברורות בין שתי הדרכים. אומרים, למשל, שרקמת שפתי הנרתיק היא המקבילה של שק האשכים.

וכמובן ניתן לראות בדגדגן את המקבילה של הפין עצמו. גם לעורלה יש את המקבילה שלה באיבר המין הנקבי, יש עורלה נקבית, וזו עורלת הדגדגן. ההבדל הוא, וזו אחת התעלומות הגדולות באנטומיה, שקצות העצבים בעורלת הזכר מאורגנים באופן שונה מהאופן שבו הם מאורגנים בעורלת הנקבה, ועורלת הזכר היא ייחודית מבחינה זו באופן יוצא מן הכלל. האופן שבו קצות העצבים מאורגנים בעורלת הזכר שונים אפילו מפרימטים אחרים. לדוגמה, לשימפנזים – "בני הדודים" הקרובים ביותר שלנו – אין אותו סידור של קצות עצבים בעורלה כפי שלנו יש. הסידור הוא הפוך, למעשה. כך שבני אדם פיתחו פין שהוא לגמרי ייחודי. ומה שמרתק אותי זה שההתפתחות הזו אירעה בפרק זמן כה קצר.

בערך 4.5 עד 5 מיליון שנים של אבולוציה, שזה ממש כהרף עין. אם כן, יש תעלומות גדולות בנוגע לפין האנושי.

רקמת החישה הייחודית שתיארתי היא מרתקת ביותר. עור הפין הולך ונרכס כלפי מעלה, בדיוק כמו ברוכסן, בצד התחתון של הפין, תוך כדי התפתחות שכבות התאים בעובר. הקו הזה ממשיך עד לחלק העליון של הפין ושם הוא הופך לגשר הקטן, הפרנולום. והקו הדק הזה, קו התפר, מכונהRaphe. פרנום בלטינית זה רסן, רסן של סוס, ופרנולום זה רסן קטן, או רסנית. והרסנית מחברת את העורלה אל בסיס העטרה בצד התחתון של הפין. במשך שנים רבות, חשבו שזוהי ההתמחות האמיתית היחידה שאירעה, כלומר שמדובר בסרח עודף של תהליך רכיסת העור כלפי מעלה תוך כדי התפתחות הפין.

אבל כעת אנחנו מבינים שהריכוז המדהים הזה של קצות עצבים קשור לרסנית, ומהרסנית נפרסת לשני הכיוונים רצועה של רכסים, קפלים, בעור, רצועה שג'ון טיילור כינה “רצועת הרכסים” (Ridged Band). יש כ-11 או 12 רכסים – הם מאוד דומים לרכסים שבקצות האצבעות – שמקיפים לגמרי את הפין, עולים אל תוך הרסנית, ומתכנסים בעורלה הפנימית, לתוך דלתא, משולש עור, שכינינו אותו “הדלתא של הרסנית” (Frenular Delta), והדלתא הזאת נמצאת מתחת לרסנית, והיא מעוצבבת להפליא. ורוב הגברים מכירים את הדלתא הזאת בתור נקודת ה-G שלהם, הנקודה שהיא האזור הרגיש ביותר בפין. באזור הזה, ברצועת הרכסים ובדלתא של הרסנית, יש לנו את אותם קצות עצבים ייחודיים שיש לנו בקצות האצבעות. אלא שיש לנו קרוב לוודאי פי עשרה יותר, כך אני סבור. מספר קצות העצבים עדיין לא נספר במדויק, אבל מספר צרורות העצבים, שמוליכים אליהם, הוא ידוע, והוא מרשים מאוד. כך שללא ספק העורלה היא אזור החישה העיקרי של הפין. כשמסירים אותה, מאבדים לפחות 50% מיכולת החישה, כך שההשפעה על יכולתו המינית של האיבר היא הרסנית, כפי שידוע היטב זה מאות בשנים.

כך שמבחינה נוירולוגית זהו איבר מרתק, והארגון המיוחד הזה מסביר מדוע לא ניתן להתייחס לעורלה כאל עור פשוט. היא לא. היא מיוחדת וייעודית. ועל כן, בגלל שני התפקידים שציינתי, זהו איבר בפני עצמו.

המילה, מטבעה, לא זו בלבד שהיא מסירה 50% מעור הפין, כיוון ש-50% מהעור הקשור לעורלה, זו פיסת עור ניכרת, בגודל של גלויה אצל אדם מבוגר, וכמות כזו של עור, כשהיא מוסרת, כוללת את כל “רצועת הרכסים” (Ridged Band) ואת רוב הדלתא של הרסנית. הרסנית עצמה לעתים מוסרת ולעתים לא.

יש מנתחים שסבורים שהיא מטרד ושיש להשמידה, להעלימה, כך הם אומרים, אך מנתחים אחרים משאירים אותה. ואלה שמשאירים את הרסנית, משאירים גם חלק מהדלתא של הרסנית, ומכאן גם חלק מנקודת ה-G. אבל אלה שמשמידים את הרסנית לחלוטין, מסירים את כל רקמת החישה הייחודית.

כעת, במילה נחתכים צרורות רבים של עצבים שמוליכים אל קצות העצבים, ואז נוצרת התגובה הטיפוסית של אקסונים או סיבים עצביים חתוכים במערכת העצבים, ונוירוני החישה, גופי התאים שלהם שנמצאים במיקום שלהם על חוט השדרה, הם נמצאים על חוט השדרה עצמו, אז הם צריכים לנסות לעשות מעין בקרת נזק. אם חותכים אזור בעור, וחותכים דרך צרורות של עצבים, אז תאי העצבים ינסו לגשר ולחזור אל המקום המקורי שבו הם היו, והתהליך הזה מוכר ומאופיין היטב. והם ישלחו חרוטי צמיחה מהגדם ויחפשו את המקום המקורי שבו הם היו מחוברים. חלק הזרם של העצב היורד למטה מהחתך יהיה, כמובן, מנותק מהתא, ולכן גם מהתמיכה שלו, והוא הופך לנמק ומנוקה ומוסר על ידי מערכת החיסון.

כעת, במקרה של משהו כגון העורלה, כשכורתים פיסת עור גדולה, אזור המטרה המכיל את קצות העצבים, שאותם סיבים עצביים, האקסונים, הגיעו אליהם במקור, כבר לא קיים, אז הם לא יכולים למצוא היכן היתה נקודת הקצה המקורית שלהם. אז חרוטי הצמיחה יוצאים ונתקלים ברקמה הצלקתית, שאותה הם לא יכולים לחדור, ואז או שהם גוועים לחלוטין או שהם נקלעים לסבך של חרוטי צמיחה, וכל מה שזה יכול לשדר זה כאב, והתופעה מכונה כאב נוירומה של רקמה צלקתית.

המילה מסירה 50% מעור הפין, ולמרבה הצער את החלק החשוב ביותר בעור, את החלק בעל התפקיד שנמצא בראש האיבר, ולא את זה שבבסיסו, ששם הוא לא חשוב, והיא גם מסירה כמות גדולה יותר מ-50% מקצות העצבים התחושתיים, בגלל שהם מרוכזים ברצועת הרסנית ובדלתא של הרסנית, שבאופן אוטומטי מושמדת במהלך המילה. ולכן יהיה נכון יותר להעריך שבעקבות המילה מאבדים 75% עד 80% מרקמת החישה.

כעת, ההשפעה של זה על התפקוד היא שההולכה התחושתית אל חוט השדרה ומשם אל מערכת העצבים המרכזית פוחתת באופן משמעותי. ולפיכך, לא זו בלבד שהתחושה שהגבר מרגיש היא מוגבלת, ויש לי חבר ועמית שאומר שגברים נימולים רבים לא יודעים איפה האורגזמה שלהם. הם לא יכולים לדעת – אין להם מספיק תחושה טרום-אורגזמית כדי לדעת איך הולכת וגוברת התחושה, והאורגזמה, אצל רבים מהגברים הנימולים, מגיעה בהפתעה פחות או יותר. ואז הכאב והטמפרטורה – התחושה המגוננת הפשוטה מאוד, שהיא די לא נעימה, שמגיעה מהעטרה כשהיא במנוחה, מכובה על ידי ההולכה הזו מהעורלה בגלל תאי עצב מעכבים בחוט השדרה. כך שבמילים אחרות, כאשר זורם אל חוט השדרה זרם חזק ופתאומי זה מפעיל תאי עצב מעכבים שמכבים ומעכבים את השדר מהעטרה. ולכן גברים לא מרגישים דבר מהעטרה שלהם, כי לא כדאי להם. אז מה קורה אצל הגבר הנימול? כשמתרחשת אורגזמה וההולכה התחושתית מהעורלה מתחילה לפחות בהדרגה, אין מספיק הולכה – יש פחות מ 50%- מההולכה שאמורה להיות, כמובן – אין מספיק הולכה כדי לשמר את עיכוב (התחושה) של העטרה. ואז לפתע הם מרגישים תחושה מאוד לא נעימה בעטרה והם רוצים שכל תנועה תיפסק מייד. או שהם נסוגים מבת הזוג שלהם, או, אם הם עדיין בפנים, הם אומרים: "בבקשה ממך, די. אל תזוזי. אני לא יכול לסבול את זה." וזו תופעה נפוצה מאוד אצל גברים נימולים.

ואני מתאר לעצמי שזה ודאי מאוד לא נעים לבנות הזוג שלהם, כשהניתוק הזה מתרחש בצורה פתאומית, בדיוק ברגע שאמור להיות המענג ביותר. ותמיד היה לי קשה להבין מה בדיוק מרתחש, אבל זה מה שאנחנו חושבים. ויש לזה מונח, “ביאה מכאיבה” (dyspareunia), זה אחד המונחים, כאב של משגל. והתופעה הזו מתרחשת כמעט בלי יוצא מהכלל רק אצל גברים נימולים. זה אמנם קורה לעתים אצל גברים בעלי איבר מין שלם, כאשר העורלה לא ניידת במידה שהיא אמורה להיות.

מה בנוגע לגברים שאומרים, "לא יכולתי לסבול עוד את התחושה"?

כשגברים נימולים אומרים את זה הם מתכוונים לתחושה שמגיעה מהעטרה. לעטרה אין את הציוד הנוירולוגי לשלוח שדרים של חישה עדינה, מה שאנחנו מכנים חישה עדינה (fine touch)… היא רק מעבירה, דרך קצות העצבים שמופקדים על חישה… למעשה, המקבילה הקרובה ביותר אליה היא זווית העין. אנחנו לא אוהבים לגעת בזווית העין בכלל, אבל אם נכנס לנו ריס מתחת לעפעף, אנחנו יודעים שהוא שם, אבל לא יודעים היכן בדיוק, וזה מאוד לא נעים, ואנחנו רוצים כבר להיפטר מזה. זה מה שהעטרה מפיקה. אנחנו לא יודעים את המיקום המדויק, כי זו לא מערכת המצוידת ברזולוציה גבוהה, אבל התחושה היא לא נעימה והתחושה הזו מכובה כאשר הגבר נמצא בשלב הטרום-שפיכה או בשלב הטרום-אורגזמי. אז, במילים אחרות, יש לנו בגברים בעלי איבר מין שלם מנגנון שמבטל את התחושה המגוננת הזו כשהיא לא נחוצה – במהלך משגל. אבל בגברים נימולים התחושה הזו חוזרת ברגע הלא נכון.

ובכן, מטבע הדברים, כדי להימנע מנזק עצבי ואובדן תחושה והנאה ארוטית למשך כל החיים, וכדי להימנע מתופעת הכאב המיוחדת הזאת, אין לחתוך את אותם עצבים מלכתחילה. פשוט לא לגעת בהם. האבולוציה, כמובן, מצאה את הדרך הנכונה. בנים נולדים כל דקה, כל שניה, עם עורלה. והם ימשיכו להיוולד עם עורלה.

קורבן הברית – מאת ד"ר חנוך בן-ימי

כתבה זו, בשינויים קלים, הופיעה לראשונה במוסף "הארץ", 18.6.99

מאז ומעולם ידעתי על ברית המילה את מה שיודע כל עם ישראל. החיתוך אמנם כואב לתינוק, אבל הכאב חולף מהר ואינו משאיר כל השפעה לטווח ארוך. המוהלים אמינים יותר מכל מנתח, מאחר שביצעו אלפי חיתוכים במהלך עבודתם. הברית תורמת להיגיינה ולבריאות. והשפעה על חיי המין? אין, או אולי אפילו לטובה. מה בדיוק נחתך, ואיך, לא ידעתי. העניין היה רחוק ממני, וכל ספק או סקרנות לא התעוררו.

הדבר השתנה לאחר חשיפה מקרית לתוכנית טלוויזיה על המילה, בזמן שהותי בבריטניה. תולעת הספק החלה לכרסם, ופניתי לחפש מקורות מיידע נוספים לנושא. ככל שלמדתי יותר, כך נעשתה התמונה שלילית יותר והצורך לדעת עוד התחזק. "ידיעותיי" מפעם נפלו בזו אחר זו. בשלב מסוים השתכנעתי שברית המילה היא מנהג מזיק ומסוכן, ושיש לחדול ממנה.

הידע הרלוונטי למילה גדל משמעותית בשנים האחרונות. מחקרים שונים קידמו את הבנתנו במבנה הערלה והפין, ובתפקוד הערלה. ההבנה בפיזיולוגיה של יחסי המין התפתחה גם היא. נעשו מחקרים על תגובות התינוקות לכאב בזמן הברית, ועל השלכות הכאב לטווח הארוך. תרומת המילה למניעת מחלות שונות נבדקה מחדש. ומחקרים על ההרגלים המיניים וההעדפות של גברים ונשים עזרו לחשוף את השלכות המילה על המיניות. תגליות אלה הביאו, בין השאר, לשינוי עמדת אגודות רפואיות ביחס למילה. משיחותי עם אנשים אחרים למדתי שרוב הציבור בארץ כלל אינו מודע להתקדמות זו בידע, ושהדעות השולטות במקומותינו הן ברובן מופרכות.

נושא המילה שב ועלה לאחרונה מספר פעמים לכותרות. דו"ח רופאי הילדים בארה"ב הגיע לעמוד הראשון ב"הארץ" ( 2.3 ). דווח ב"הארץ" על מרפאות המבצעות מילה רפואית ( 10.2 ) ועל מקרה מוות כתוצאה מברית מילה ( 6.5 ). מקרה של נמק ונשירת שני שליש מאיבר מין זכה בכותרות. כן היו על הנושא כתבות בעיתונים אחרים, וב  8.3 הוקדש חלק מהתוכנית "הכל פוליטי" לנושא. דווח בעיתונות גם על עתירה שהוגשה בנושא לבית המשפט העליון על-ידי העמותה נגד חיתוכים באברי המין של תינוקות, עתירה בה נטען כי ניתוחי המילה מהווים פגיעה בזכות אדם חוקתית, ובית המשפט אמור לדון בנושא שנית בקרוב. הנושא נמצא, אם כך, בתודעת הציבור.

בשל כל זאת השתכנעתי בצורך לחשוף את הציבור למיידע העדכני הרלוונטי, ושהעיתוי מתאים לכך. לפיכך החלטתי לכתוב כתבה על המילה, הכתבה שלפנינו.

מה מתרחש במילה?

כשהתינוק הזכר נולד, העור העוטף את הפין ארוך מהפין עצמו. העור ממשיך עד אחרי קצה הפין, מתקפל פנימה, וחוזר עד לתחתית העטרה (ראש הפין), לשם הוא מחובר. העור העוטף את העטרה, על חלקו החיצוני והפנימי, הוא הערלה. אצל התינוק החלק הפנימי של הערלה מחובר לעטרה ואינו ניתן למשיכה לאחור. כשהילד גדל ניתקת בהדרגה הערלה מהעטרה, ולמרות שהיא ממשיכה לעטוף אותה כמקודם היא ניתנת למשיכה לאחור. בגיל שלוש שנים כבר התרחש הניתוק אצל כתשעים אחוז מהילדים.

אך כאמור, אצל התינוק בן שמונת הימים הערלה מחוברת לעטרה והן מהוות רקמה רציפה. לכן, במהלך הברית, קורע המוהל את הערלה מעל העטרה.

המוהל פושט את עור התינוק, פשוטו כמשמעו. חלק זה של התהליך נקרא "פריעה".

בנוסף, חותך המוהל את כל הערלה החיצונית, חלק מהערלה הפנימית, וחלק מעור הפין הנמצא מאחורי העטרה. החיתוך הוא הנקרא "מילה" במובן המדויק. בחיתוך אובדים למעלה משלושים אחוזים מעור הפין, ולעתים אף כחמישים אחוזים ממנו. בכמות העור החסרה יכול להיווכח כל גבר נימול אם יחשוב על כך שעור זה צריך היה להמשך מהצלקת עד בערך לקצה הפין, ומשם לחזור ולהתחבר לחלק העור שאחרי הצלקת, כשחלק אחרון זה הפוך קדימה וצמוד לאיבר. השטח החסר אצל אדם מבוגר הוא כמאה סמ"ר.

לאחר המילה והפריעה מוצץ המוהל דם מהפצע.

המוהל מסיים בחבישת הפין.

הכאבים והשפעתם

התינוק סובל במהלך הברית כאבים גדולים מנשוא. הפריעה, פשיטת עורו, היא טראומטית במיוחד, אך גם המילה, חיתוך אותו חלק עור העתיר בעצבים, היא מכאיבה ביותר. מערכת העצבים של התינוק באזור איבר המין כבר השלימה את התפתחותה בשלב זה.

לפי כל מדד מקובל לכאב, כאבי התינוק הם קיצוניים. הדבר ניכר, בראש וראשונה, בהתנהגותו. לא לשווא מקובל להרחיק את האם מהתינוק במהלך הברית. התינוק צורח ובוכה, בכל כוחו, ואף רועד מרוב כאבים. לעתים עורו מכחיל, בשל חוסר חמצן הנגרם מהבכי הממושך. היין אמנם מטשטש את התינוק, אך אינו מפסיק את הכאב.

מדדים רפואיים לכאב מעידים גם כן על כאבים קיצוניים. רמת הקורטיזול בדם, מדד מקובל לכאב, עולה פי שלושה או ארבעה מרמתה לפני הברית. הדופק עולה לפעמים בחמישים וחמש פעימות לדקה .

כאבים יותר חלשים ממשיכים עד להתרפאות החתך. התנהגות התינוק בימים לאחר המילה שונה מהתנהגותו אילולא המילה, בשל הכאב הנמשך ובשל השפעת הכאב הטראומתי בברית עצמה.

במחקר נבדקו תגובות .ההשפעות לטווח הארוך של המילה על הרגישות לכאב ילדים בני ארבעה עד ששה חודשים לחיסונים. התנהגות הכאב של הילדים הנימולים העידה על רגישות לכאב הגדולה משמעותית מזו של הלא-נימולים, והילדים הנימולים בכו בממוצע במשך זמן ארוך כפי שלושה מזה שבכו הלא-נימולים. חלק מהילדים קיבלו שני חיסונים בזה אחר זה, וההבדלים בתגובות במקרה זה היו אף יותר קיצוניים. אין כל סיבה להניח שהבדלים אלה נעלמים עם התפתחות הילד. מעניין יהיה לערוך מחקר על השוני בתגובות לחיסונים בגילאים מבוגרים יותר בין ילדים שנימולו עם הרדמה מקומית ובלעדיה.

נתונים אלה מעידים באופן חד-משמעי על החובה להשתמש בהרדמה מקומית בברית המילה. (למרות שהרדמה מקומית אינה מבטלת את כל הכאבים, וודאי שאינה מבטלת את הכאבים בימים שלאחר המילה.) המילה היא הניתוח היחידי המבוצע בבני-אדם ללא הרדמה, וזאת למרות היותו טראומתי ביותר.

אגודות רופאי הילדים בעולם המערבי ממליצות, במקרה ביצוע מילה, לבצעה עם הרדמה כזו.

החוק במדינת ישראל מתערב ביחסי הורים וילדים באופן שמחייב אותו להתערב גם בדרך ביצוע המילה, ובפרט מחייבו לדרוש שימוש בהרדמה מקומית בברית. החוק אינו מתיר להורים להכות את ילדיהם, קל וחומר שהוא חייב שלא להתיר להם לגרום להם כאבים וטראומה משמעותיים לא פחות, אלה הנגרמים ממילה ללא הרדמה.

הסיכון שבמילה

המילה והפריעה גורמות תכופות לדימום, העלול להתפתח לדימום חזק המצריך קבלת מנות דם; לעתים יכול להיגרם אפילו הלם. סיכון נוסף הוא זיהום, בייחוד אם המילה נעשית כמקובל במקומותינו: באולם שבו פזורים רבעי-עוף ובורקסים. הזיהום עלול לפגוע באופן כללי בתינוק אם הוא מתפתח, למשל, לזיהום במערכת הדם או השתן. הוא עלול גם לגרום לפגיעה תמידית בפין, ואף להתפתחות נמק המחייב כריתת חלק מהאיבר. במקרה של מערכת חיסון פגועה הוא אף יכול להסתיים במוות: ב? 6 למאי דווח ב"הארץ" על מקרה כזה, שבו אדם שמערכת החיסון שלו דוכאה על-ידי טיפול רפואי עבר מילה בגיל חמישים, המילה גרמה לזיהום במערכת הדם, והאדם מת תוך פחות מחודש.

הפריעה יכולה לגרום לתלישת חלק מבשר העטרה הרך ולצלקות בעטרה. לעתים אף נתלשת העטרה כולה. פתח השתן עלול להיות מוסט או מוצר, וצינור השתן עלול להיפגע. אם הערלה נחתכה באופן לא סימטרי הפין עלול להתעקם או להסתובב. אם הוסרה יותר מדי ערלה, נמשך עור מכיס האשכים כלפי מעלה ועור הפין יהיה שעיר. בעיות מסוימות מתגלות רק בגיל מבוגר יותר, עם ההתפתחות המינית של הנער. הזקפה עלולה להיות לא סימטרית. אם הוסר יותר מדי עור, יהיה העור בעת הזקפה מתוח מאוד והיא תלווה בכאבים, והמגע המיני עלול לגרום לדימום.

כולנו שמענו סיפורים על מיומנותם המופלאה של המוהלים. לדעתי, זהו מיתוס המסתיר מאחוריו אלפי פגיעות חמורות בתינוקות. אין למיתוס זה כל ביסוס במחקר כלשהו, סטטיסטי או אחר. הדיווחים על בעיות בשל המילה הם חלקיים, ובתיק הרפואי של התינוק לא חייב להיכתב כי מקור הבעיה הוא הברית. אל חדר המיון של איכילוב בתל-אביב בלבד הגיעו בשנה האחרונה כעשרה מקרים ("הארץ", 6.3 ). בכתבה הנזכרת במוסף זה מדווח על תינוק ששני שלישים מאיברו נשרו כתוצאה מנמק שנגרם על-ידי מילה. המוהל האחראי לכך פעל, אגב, כמוהל מוסמך למעלה מעשרים שנה וביצע אלפי בריתות, ולפיכך היה אמור להיות מהמיומנים ביותר. כמה מקרים פחות חמורים לא הגיעו לעיתונות, מקרים בהם נגרמה פגיעה קצת פחות רצינית מאיבוד שני-שלישים מאיבר המין? יצוין גם שהפיקוח על המוהלים לקוי מאוד. בנוסף, כל מוהל, כשהוא מתחיל לעבוד כמוהל, הוא כמובן חסר כל ניסיון, ואת ניסיונו הוא קונה כשהוא מתאמן על איברי המין של לקוחותיו.

כששאלתי בזמן האחרון אנשים שונים על ניסיונם בברית המילה, הופתעתי מאחוז המקרים עליהם שמעתי שנסתיימו בסיבוכים. לבן-אחיה של אחת היה דימום חמור שהצריך החשה למיון; לבנם של זוג אחר נגרם עיוות בפין שיצריך, אולי, טיפול פלסטי; לבן-אחיו של חבר נפגע פתח השתן; אימא אחת התקשתה לדבר על האופן בו נפגע בנה, ורק הניחה לי להבין שהפגיעה הייתה חמורה; ועוד. כמעט שלא נתקלתי באדם שלבנו או לבן של אדם קרוב לו לא נגרם סיבוך משמעותי. כל האנשים הנזכרים היו ממשפחות מבוססות, שסביר שהזמינו מוהלים בעלי שם, וחלקם אף ציינו זאת בפני. כך שהבדיקה החלקית שלי, למרות היותה מוגבלת, לא מאפשרת לי להאמין שאנחנו מפקידים את ילדינו בידים אמונות.

המיתוס על המוהלים המופלאים התפתח, כך נראה לי, חלקית על-ידי תעמולה של המוהלים עצמם: האם קיים סוחר שיכריז שהסחורה שלו מקולקלת?

אבל מקור אחר למיתוס הוא הקושי להודות שילדך נתון בסכנה מטיפול שלדעתך הוא בלתי-נמנע. "אם אנחנו חייבים לסכן את ילדינו, לפחות נשנן לעצמנו מנטרה מרגיעה" ? אשליה עצמית כזו היא אסטרטגיה אנושית מוכרת. יש להגביר מיד את הפיקוח על המוהלים.

האם יש למילה יתרונות בריאותיים?

הפין הערל היגייני יותר מהפין הנימול. ניתן להשוות את הערלה לעפעף העין: כפי שזה מגן על העין, מגינה זו על הפין. הערלה מייצרת מעין נוזל צמיג, הסמגמה, המכיל חומרים אנטי-ויראליים ואנטי-בקטריאליים, שמשמשים להגנה על פתח השתן. אצל הערל הסמגמה מכסה את העטרה, אך לגברים נימולים אין סמגמה .

מחקרים שונים במהלך המאה ניסו להראות שלנימולים יתרון על פני ערלים בעמידות למחלות מסוימות. מחקרים אלה הופרכו ברובם, או שהתוצאות שהתקבלו בהם אינן מצדיקות את המילה כטיפול מונע. בנוסף, לערלים עמידות גבוהה מאשר לנימולים כנגד מחלות מסוימות המועברות במגע מיני, כמו למשל סוגים שונים של הרפס. וכן, ככל שמספר השותפים ליחסי המין של הגבר גדל, כך גדלה, ככלל, העמידות למחלות של הערל ביחס לזו של הנימול.

אציג לדוגמה מקרה אחד. תכופות נטען כי מילה מפחיתה את הסיכויים ללקות בסרטן הפין. אך ראשית יש לציין, כי גורמים אחרים משפיעים יותר ממילה על סיכויים אלה. בדנמרק, שם רוב האוכלוסייה אינה נימולה, תדירות סרטן הפין נמוכה מאשר בארה"ב, שבה המילה נפוצה; אך בברזיל, שגם בה רוב האוכלוסייה אינה נימולה, תדירות סרטן הפין גבוהה מאשר בארה"ב. סרטן הפין נמצא קשור עם יבלות על הפין, ריבוי שותפים למגע המיני, ועישון. בעוד שמחקרים שונים טענו שסרטן הפין נפוץ עד פי שלושה אצל ערלים, מחקרים שנעשו לאחרונה לא מצאו הבדלים דומים בתדירות. לבסוף, סרטן הפין הוא נדיר במיוחד: תדירותו בארה"ב היא כאחד למאה-אלף. אפשר שתדירות סיבוכים חמורים הקשורים במילה היא אפילו גבוהה יותר. ההגיון בבצוע מילה באופן שגרתי להקטנת סיכויי סרטן הפין יחייב גם לבצע באופן מקביל כריתת שדי נשים באופן שגרתי למניעת סרטן השד. בשל שיקולים אלה קראה ה-American Cancer Society בפברואר 1996 במכתב פומבי לרופאי הילדים בארה"ב לא לקדם את המילה כאמצעי למניעת סרטן הפין, כשהיא מכנה את הכרזת המדיניות בנוגע למילה של אגודת רופאי הילדים האמריקאית ממרץ שנה כלא הולמת.

אין אגודת אונקולוגים, אורולוגים, או רופאי ילדים בעולם המערבי הממליצה לבצע באופן שגרתי מילה בתינוקות כטיפול למניעת מחלות. ההפך הוא הנכון: בבריטניה, אוסטרליה, קנדה, ארה"ב ובמדינות נוספות ממליצות האגודות הנ"ל שלא לבצע מילה באופן שגרתי מטעמים רפואיים. יתרה מזאת, בחלק מהמקרים ההמלצה היא אף להימנע ממילה במידת האפשר גם במקרים בהם יש לאדם בעיות המצריכות טיפול כלשהו. יצוין גם שבאוסטרליה ממליצים מנתחי ורופאי הילדים שלא לבצע מילה לפני גיל ששה חודשים.

למנהג המילה אין הצדקה בריאותית. נהפוך הוא: מסיבות בריאותיות עדיף שלא לבצע את המילה.

השפעת המילה על המיניות

המילה פוגעת בחיי המין, גם של הנימול וגם של שותפתו. רוב העצבים של הגבר הרגישים למגע המיני נמצאים בערלה, והם אובדים באופן בלתי הפיך במילה. כתוצאה מכך, הגבר הנימול לעולם לא ייהנה ממין כפי שיכול ליהנות הערל. אין מחקר שיטתי המשווה בין מידת ההנאה של גברים נימולים ושל גברים ערלים, אך יש עדויות רבות של גברים שעברו מילה בגיל מבוגר על השינוי בהנאה ממין. אין אף עדות לחוסר שינוי או לעליה בהנאה לאחר המילה. לעומת-זאת, חלק מהנימולים מתארים את המילה כאחת השגיאות הגדולות בחייהם. הם נוטים להשתמש בדימויים חזקים להמחשת ההבדל בין מידת ההנאה לפני ואחרי המילה; השוואה אחת היא להבדל בין תמונה צבעונית לתמונה בשחור-לבן. הפיזיולוגיה האחידה של איברי המין תומכת בסברה שאצל כל הנימולים הפחת בהנאה דומה. אין כל סיבה להניח שהפחת בהנאה קטן יותר אצל אדם שנימול כתינוק. ההנאה ממין של הנימול היא צל חיוור של מה שיכלה להיות אילולא המילה.
חיי המין נפגעים גם מבחינה נוספת: המילה פוגעת בפיזיולוגיה של המשגל. והפגיעה היא לא רק בהנאת הגבר, אלא גם בזו של האישה. אצל הערל עוטפת הערלה את העטרה ומגינה עליה מפני חיכוך בלבוש ומפני פגיעות אחרות. כתוצאה מכך, עור העטרה של הערל הוא דק מזה של הנימול, והעטרה חלקה יותר. אצל הנימול גם מאבדת העטרה מרגישותה בשל החיכוך המתמיד בגופים חיצוניים. בנוסף, הסמגמה, אותו נוזל צמיג שמייצרת הערלה והמכסה את העטרה, משמש לסכוך בעת החדירה לנרתיק האישה. החדירה נעשית, לפיכך, קלה יותר.

בעת הזקפה מתוח עור הנימול על גזע הפין, וכתוצאה מכך מתחכך עור הפין עם רקמות הנרתיק בעת המשגל. יתרה מזאת, העטרה, בשל היותה רחבה מגזע הפין, גורפת חלק מנוזלי הסכוך של האישה בכל פעם שהפין נסוג. לכן, ככל שמתמשך המשגל, החיכוך נעשה פחות נעים.

אצל הערל, לעומתו, עור הפין ארוך בהרבה מגזע הפין. כתוצאה מכך, לאחר החדירה, נצמד עור הפין לרקמות הנרתיק, ובעת תנועת הפין כמעט ואין העור זז יחסית לנרתיק. כשהפין נסוג, הוא מתכנס לתוך עורו הוא, כשהערלה מכסה את העטרה. כשהפין חודר שוב, הערלה נפרשת מחדש בנרתיק, ללא חיכוך.

החיכוך היחיד הוא עם העטרה, המשומנת בסמגמה.

העצבים הגורמים עונג מיני בנרתיק האישה ובערלת הגבר רגישים בעיקר לשינויי לחץ, ולא לחיכוך. הטבע פיתח כאן מנגנון מתוחכם, הגורם בעת המשגל, לגבר כמו גם לאישה, לגירוי על-ידי שינויי לחץ כמעט ללא חיכוך. המילה הורסת מנגנון זה, והיא הופכת את המשגל לאגרסיבי יותר ומספק פחות.

סקרים מעידים על תקפותו של הניתוח הפיזיולוגי שהובא כאן. גברים נימולים מאוננים משמעותית יותר מגברים ערלים, ומקיימים מין אורלי בתדירות גבוהה יותר. שוני זה בהרגלים מבטא אולי את הסיפוק הפחות של הגבר הנימול ממין קונבנציונלי.

כאמור, גם הנאתה של האישה שותפת הנימול לחיי המין נפגעת. נשים המקיימות מין עם גבר ערל מגיעות בתדירות גבוהה בהרבה לאורגזמה, ולאורגזמות מרובות. הן מדווחות הרבה פחות על אי-נוחות בנרתיק בעת המגע המיני. נשים שהתנסו במין עם נימולים ועם ערלים מעדיפות כמעט תמיד מין עם ערלים.

איני רוצה ליצור רושם מוטעה, כאילו אך ורק הפיזיולוגיה של איברי המין אחראית להנאה מהמשגל. הרגשות כלפי בן הזוג, כמו גם מצב הרוח בכלל וגורמים פסיכולוגיים נוספים, חשובים לא פחות. אבל רק שוטה יכחיש שלפיזיולוגיה חלק מרכזי בהנאה המינית. וכשהמערך הרגשי שווה, הגבר הערל הוא מאהב טוב יותר מהנימול.

לפגיעה זו השלכות מעבר לאובדן ההנאה עצמה. להנאה מיחסי המין השפעה משמעותית על הרגשות בכלל ועל הרגשות כלפי בן-הזוג בפרט. ואכן, נשים מדווחות בתדירות גבוהה יותר על תחושות נינוחות, שלווה וחום לאחר יחסי מין עם ערלים. בנוסף, הן מדווחות פחות על תחושות ניכור בעת או לאחר המגע המיני, ויותר על תחושת אינטימיות. המילה עלולה לפיכך לפגוע גם ביחסים בין בני הזוג.

מה לעשות?

הסיכונים שבמילה, חוסר התועלת הבריאותית שלה, והשפעתה על חיי המין, הם שיקולים חד-משמעיים כנגד המילה. ברור שיש לחדול ממנה. אך גם ברור שאין הדבר כה פשוט.

ראשית, למרות שאין המילה תנאי ליהדותו של אדם, היא מהמצוות החשובות ביהדות. לכן אין לצפות שאדם דתי יחליט לוותר עליה. אולם גם כאן אין המצב נטול תקווה. המילה לא הייתה נהוגה תמיד באותו האופן. עד לתקופה ההלניסטית הייתה המילה מתונה יותר, וכנראה כללה רק את חיתוך קצה הערלה, ללא פריעה. אולי ניתן למצוא בסיס הלכתי לחזרה למנהג מתון יותר זה. בנוסף, ביהדות היו תמיד זרמים פרוגרסיווים, שדחו הלכות או פרשו אותן מטפורית. אחרי ככלות הכל, אין אנו סוקלים כיום למוות נערה מאורסת שסרחה ואין אנו נוהגים לפי עין תחת עין. אולי ניתן יהיה להחיל פרוגרסיוויות זו גם על המילה, כפי שאכן עשו זרמים רפורמיים במאה התשע-עשרה. אפשר אולי לשאוב לכך השראה מתרבויות אפריקאיות שונות, שהמירו את מילת הנשים שהייתה נהוגה בעבר בטקס סמלי בלבד, בו מוחזקת סכין אל מול איבר המין או נחתכות רק מספר שערות ערווה. אך עד לרפורמה כזו, חובת האדם הדתי היא לכל הפחות לערוך את המילה עם הרדמה מקומית.

המצב הוא שונה עבור הציבור החילוני. יהדותו של האדם החילוני לא מביאה אותו לאכול מאכלים כשרים בלבד או להימנע מנסיעה בשבת, קל וחומר שאינה צריכה לגרום לו להזיק לבנו ולסכן אותו על-ידי המילה. וברור שלאחר שנחשפו העובדות על השפעות המילה היא אכן תעבור בהדרגה מהעולם.

אך למרות שהנזק מהמילה חמור וחד-משמעי, ילד לא נימול הוא עדיין יוצא דופן בחברה הישראלית. ככזה, הוא עלול להיות מושא לפגיעה של ילדים אחרים, כשאלו נתמכים לעתים על-ידי השתיקה המכוונת של הורים ומורים. ופגיעה כזו עלולה להביא לטראומה פסיכולוגית שנזקיה גדולים מהנזק שבמילה.

האם יש לקחת סיכון זה ולא למול את הילד?

ראשית, חלק מציבור העולים מבריה"מ אינו נימול ואינו מל את ילדיו. לפיכך יהיה קל יותר לרוב עולים אלה שלא למול את ילדיהם: בחברה בה ילדיהם מסתובבים הם מהווים אחוז משמעותי, לעתים הרוב, וכך לא יסבלו מפגיעת ילדים אחרים. בדרך זו יוכל ציבור העולים גם לתרום לציבור הישראלי בכללו.

שנית, בקהילות קטנות, כמו בקיבוצים או מושבים, ניתן להגיע להחלטה משותפת לחדול מברית המילה, או לפחות להחלטה שלא להפעיל לחץ חברתי על אלה הנמנעים ממנה. אך מה יעשה רוב הציבור החילוני, שאינו יכול לשלוט בחברת הילדים אליה נחשף בנם? הדילמה כאן היא אמיתית, ואין פתרון פשוט לכאן או לכאן. אמנם ישנם כבר כמה עשרות הורים בארץ שאינם מלים את בניהם, אך עדיין סביר שילד לא נימול יהיה היחיד בכיתה, ואף במחזור. היש לחכות ולראות כיצד תגיב הסביבה לילד, ולבצע ברית אם התגובה תצריך אותה? כך אולי יתאפשר גם לילד לקחת חלק בהחלטה כה משמעותית לחייו. אך עלול להיווצר מצב שבו ייוודע להורים על סבלות הבן מאוחר מכדי לתקן את הנזק הפסיכולוגי שכבר נגרם. עצם הדילמה אמנם מעיד על חוסר הסובלנות של החברה הישראלית, אך זו החברה בה אנו חיים ויש להתחשב בכך.

הבעייתיות נעוצה בכך שקבוצות של הורים המצפים לבן לא יכולות להחליט יחד מראש שלא למול את בניהם, ובכך להבטיח מספר ניכר של ילדים לא נימולים באזור מגוריהם. על-מנת לסייע לאותם הורים מציע כותב שורות אלה שהורים שהחליטו שלא למול את בנם, או שלא היו מלים את בנם אילו ידעו על מספר ניכר של הורים אחרים שאינם מלים את בניהם, יכתבו אלי לחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, או לפקס מספר 03-6051356 , ויציינו את אזור מגוריהם, באיזה חודש הם מצפים לבן, וכיצד ליצור אתם קשר. כמובן שהמידע יהיה חסוי. אולי כך ניתן יהיה להבטיח ביחד חיים טובים יותר לילדינו, ולהצעיד את החברה הישראלית, שכה מרובה בה החושך, עוד צעד קטן לעבר הנאורות.

———–

הערה: מספר הפקס המצוין במאמרו של ד"ר חנוך בן ימי כבר לא רלוונטי. ניתן לפנות במקום זאת לקה"ל – www.kahal.org – קבוצה של הורים לילדים לא נימולים

סיפור אישי על ברית מילה

חשבתי על בני והתחלתי לבכות. היה לי ברור שלעולם לא אגרום לו שונות, אבל איך אוכל לתת למישהו לקרב סכין לבולבול שלו?

"המוהל הינו הנציג המוקצן ביותר (והמאוס ביותר, בואו נקרא לציפורן בשמה) של הדת, עמו תיפגש האם החילונית", כתבה אם באינטרנט. כגבר, אני מוצא את עצמי מזדהה מאוד עם המשפט הזה.

אני הורה חילוני, אב לשניים, בת ובן. יום לאחר שנולד בני, התקשרתי למשרדו של ד"ר פנחס גונן, רופא מוהל מוערך וידוע, והזמנתי אצלו תור לברית.שאלתי את מזכירו אם הטקס הדתי הכרחי או שאפשר לוותר עליו. הוא ענה לי שהדוקטור אדם דתי ועל-כן אומר את הברכות, אבל אני לא חייב לומר אותן אם אני לא רוצה. קבעתי תור לברית, אבל העניין חרה לי. רציתי שהברית תהיה נקייה מכל שמץ דת. ידעתי שבתור רופא מוהל ד"ר גונן הוא המומלץ ביותר ואמרתי לעצמי שזו צפרדע שאין ברירה, צריך לבלוע. ואז, כשאשתי עוד הייתה במחלקת היולדות לאחר הלידה, התגלגל לידי עלון פרסומי של פרופ' שאול דולברג, רופא-מוהל אחר. כשהבנתי שאצלו תוכל להתקיים הברית בלי שום נגיעה לדת, ביטלתי את התור שקבעתי אצל ד"ר גונן. התרשמתי מכך שפרופ' דולברג הוא מנהל היחידה לטיפול נמרץ בילוד באיכילוב. אמרתי לעצמי, מה יכול להיות. יומיים לפני הברית נכנסתי לאתר של פרופ' דולברג וקראתי את ההנחיות להורים לפני ההגעה לקליניקה. היה בי צד נורא חזק שרצה לעשות את זה ודי, בלי לדעת, לעבור את זה כבר.

ומצד שני כשקראתי על ההכנות שההורים מתבקשים לעשות לקראת הברית (למרוח משחת אילחוש בכמות נדיבה על איבר המין, לכסות אותו בניילון) התחיל להיות לי רע. עשיתי חיפוש בגוגל על פרופ' דולברג כדי לבדוק מה אומרים עליו ברשת.

ואז במקרה נתקלתי בציטוט הבא מתוך כתבי הרמב"ם:

"וכן המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האיבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר… והיות המילה ממעטת כוח הקישוי ואפשר אף מיעוט ההנאה, הוא דבר שאין בו ספק, כי האיבר כאשר הוטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו אין ספק שהוא נחלש, ובפירוש אמרו חכמים ז"ל הנבעלת מן הערל קשה לפרוש, וזהו הגדול בסיבות המילה לדעתי".

וזהו. שם נהייתה לי צמרמורת בגוף. שם התחילה החומה של לא-לרצות-לדעת להיסדק.מצאתי את עצמי קורא את המאמרים "קורבן הברית" של ד"ר חנוך בן ימי מאוניברסיטת תל אביב, "כל מה שלא רציתם לדעת על ברית מילה" של ד"ר אבשלום זוסמן דיסקין, את ניירות העמדה של ארגוני הרופאים בעולם הקובעים שאין הצדקה רפואית למילה, וכן עדויות של נערים לא נימולים בישראל.

קמתי מהמחשב. הלכתי לחדר אחר. חשבתי על בני, שעוד היה עם אמא שלו בבית חולים, והתחלתי לבכות. איך, איך אני אעשה לך את זה? היה לי ברור שאני חייב, שלעולם לא אגרום לו שונות שתקשה עליו בחיים, אבל איך אני יכול עכשיו לתת למישהו לקרב סכין לגוף שלו? לבולבול שלו? חזרתי למחשב. המשכתי לקרוא. בוהה. מפחד. מפחד מההחלטה שניצניה נבטו.

התגלגלתי לאתרים של מוהלים ומצאתי אמירות כמו "פעולת הפריעה שהיא גילוי העטרה, תיעשה על-ידי שני שפיצים קטנים, הבולטים משני ציפורני אגודלי המוהל. פעולת הפריעה אינה יכולה להיעשות כראוי שלא על-ידי הציפורניים. ברור, כי על המוהל מוטל לתחזק את ציפורני אגודליו בצורה כזו, שיהיו – קודם כל – קשיחים וחזקים דיים ולא שבירים, על-מנת שיוכל לבצע בהם את הפעולה כראוי. ושנית, שיהיו כמובן נקיים תמיד ומצוחצחים משמץ לכלוך". באתר של ד"ר סיריל פיין, שהוא גם רופא מוהל, קראתי ש"משרד הבריאות ממליץ לא להשתמש בחומרי הרדמה בברית מילה רגילה של תינוק כי זה מוסיף סכנה מיותרת לפעולה זו".

חמותי חזרה מבית החולים ומצאה אותי מאובן מול המסך. היא נבהלה ממש. שאלה מה קרה. לפי איך שנראיתי חשבה שקרה אסון. לקח לי זמן, אבל בסוף אמרתי לה. שיתפתי אותה. זה היה מדהים, היא גילתה אמפתיה. לא שפטה. היה לי די ברור שהיא לא שותפה לדעתי, אבל היא לגמרי שמה את עצמה בצד ורק הזדהתה עם מה שעובר עלי ואמרה שזאת החלטה שלנו, שלי ושל אשתי. למחרת בבוקר סיפרתי לאשתי. להפתעתי היא מייד הסכימה שלא נעשה ברית. היום אני יודע שהבשלות שלה לכך נבעה מהטראומה של הברית שעשתה לבנה הראשון, מנישואיה הקודמים, ברית שהיה צריך לתקן בניתוח בגיל שנה.ביטלתי את התור שקבעתי אצל הפרופסור, ויותר לא יצרתי קשר עם מוהלים. העובדה שבני יהיה שונה וההזדעזעות של נשים (וגם גברים) ממראה הפין השלם היוו את הקושי הגדול ביותר שהייתי צריך להתגבר עליו עם עצמי. הקריעה הגדולה ביותר בתוכי הייתה בין הרצון להגן על בני מפני לעג ומצבים קשים, ומצד שני ההתקוממות מול התכתיב החברתי הקשה, האלים הזה: "תחתוך לבן שלך את הבולבול, אחרת נתעלל בו וננדה אותו". זה הדיר שינה מעיני, פשוטו כמשמעו.

התפנית בעניין החלה להסתמן בעקבות פגישה שלי ושל אשתי עם רונית, שעומדת בראש קבוצת "קה"ל" . רונית היא אם לשלושה ויש לה ילד לא נימול בן חמש. היא סיפרה לנו על הניסיון האישי שלה, סיפרה על חוויות של הורים רבים שפגשה תוך כדי פעילותה והזמינה אותנו להצטרף למפגש של "קה"ל". זה עושה משהו, לפגוש פנים אל פנים בן אדם שקיבל החלטה כזו ולשמוע ממנו שהשד הנורא שכולם דואגים להפחיד אותך מפניו לא ממש קיים במציאות. לגלות שהמציאות, למרבה השמחה, יותר טולרנטית מהסיפורים שמהלכים עלינו אימים. בהמשך, הגענו למפגש.

הכרנו שם עוד הורים לילדים לא נימולים שסיפרו על התגובות של הגננות, על החוויה של להיות בים, בבריכה, כשהילד מסתובב עירום. סיטואציות שאמורות להיות קשות מאוד, אבל במציאות הפידבקים שההורים האלה קיבלו נעו בין התעלמות לחיזוק ידיהם על האומץ. וכן, היה גם סיפור על שני ילדים בני שש שאמרו לילד לא נימול בן חמש שהבולבול שלו מצחיק. בין לבין קראתי גם עדויות בנושא המיני של נערים, חיילים, של בחורים אחרי צבא. נכנסתי לפורום של מתגייסים ושאלתי אותם מה דעתם, נכנסתי לפורום של צעירים רוסיים ושאלתי אותם על חוויותיהם, אספתי עדויות ככל שיכולתי. והמסקנה שלי הייתה שכן, יכול להיות שבני יצטרך לעבור התמודדות לא נעימה כזו או אחרת, אבל בטח לא ברמה של סיפורי האימים שהטיחו בי, לא ברמה שמצדיקה לפגוע כירורגית בתפקוד של איבר בריא. מרגע שילדך נולד אתה לומד לאהוב אותו, את כולו, לקבל אותו כמו שהוא. גם אני וגם אשתי מרגישים כך, וזו ההרגשה שתעבור לבני. וביחסים עם המין השני, יש לבחורות המון הסתייגויות מהמון דברים (קרחת, משקפיים, גבוה מדי, נמוך מדי, שמן מדי, רזה מדי, שעיר מדי, כהה מדי, בהיר מדי). בסופו של דבר הקשר נקשר ומקבלים זה את זה.

לאחר שההחלטה הבשילה הגיע שלב ההתמודדות עם המשפחה. היו שני דיונים קשים. פעם במשפחת אשתי ופעם במשפחה שלי. בשני הדיונים דווקא הדור הצעיר, ולא ההורים, הטיח בנו טיעונים קשים והטונים עלו. נתקלנו בסירוב מוחלט לקרוא חומר נגד ברית מילה כשהקו המוביל היה: "יש דברים שפשוט עושים, בלי לחשוב". בוויכוח שהיה עם משפחת אשתי התרתחתי על הלחץ שמופעל עלי לחתוך עד-כדי-כך שהלכתי למטבח, הבאתי סכין, נתתי אותה לגיסי ואמרתי לו "הנה, בבקשה, נראה אותך עושה שריטה לבת שלך! שריטה! אתה קולט בכלל מה אתה דורש ממני לעשות?"

אחי טען שהעובדה שקיבלנו החלטה ברגע האחרון מעידה על-כך שזו גחמה. גיסי טען שיצא לו לראות בחו"ל במקלחות בולבולים לא נימולים ושזה דוחה, שיש לו דוד באמריקה שאמר לו שכולם באמריקה עושים ברית כי זה בריא, ושאני לא יודע על מה אני מדבר. הוא גם הצליח 'להוציא' ממני שהסלידה שלי מהדת היא שהניעה אותי לפקפק בנחיצות הטקס, ואמר לי שהוא מאוכזב לגלות כמה שאני קיצוני, ושאני בדיוק כמו הקיצוניים מהצד השני שחוזרים בתשובה. כעבור שבועיים, בארוחה בצהרי שבת, התפתח שוב דיון, ושם הערתי לגבי העניין הבריאותי משהו כמו "אני פשוט לא מבין את הטיעון הזה שזה בריא. מה, לנשים אין פטריות בנרתיק? לגברים אין פטריות בציפורני הרגליים? איזה מין פתרון רפואי זה לכרות איברים בריאים כדי למנוע אפשרות של איזושהי מחלה שאולי תהיה פעם?". "יודע מה? עכשיו שכנעת אותי", אמרה אחותי ספק ברצינות ספק בבדיחות.

אמא שלי, אישה שומרת מסורת, קיבלה את ההחלטה שלנו בכאב אבל בהבנה. אחרי הדיון הקשה שהיה אצלי במשפחה, כשכולם נפרדו, הייתי על סף דמעות, הרגשתי קרע אדיר. אמא שלי הבחינה בכך ובאה לנחם אותי, ואמרה שרק השנים יגידו אם עשינו נכון. היא מאוד אוהבת את הנכד שלה, את הבן שלי, מטפלת בו ומקבלת אותו. תגובתו של אבי הפתיעה אותי מאוד. על-אף שהוא אדם חילוני במובהק, חששתי מאוד שהשונות תגרום לו לצאת חוצץ נגד ההחלטה שלנו. הוא דווקא הבין וקיבל את העובדה שאם אנחנו לא דתיים אין סיבה לעשות את זה. הוא גם היה פתוח לשמוע את ההסברים הרפואיים מפריכי המיתוסים.

בעקבות תהליך קבלת ההחלטה הקשה הזה הקמתי את האתר הזה, המיועד להורים שמתלבטים בשאלת ברית המילה, שכן אני מאמין שוודאי קיימים הורים נוספים שמרגישים אנוסים לבצע את הברית רק מהטעם החברתי. אני פונה אליכם הורים, כדי שתדעו על האפשרות לא למול, כדי שתחשבו על הטקס עצמו, כדי שתשקלו את העניין החברתי, כדי שתיפגשו עם הורים לילדים לא נימולים ותתרשמו בעצמכם, כדי שלא תחליטו רק על סמך סיפורי האימה והפחדים שמתרוצצים בנפש. אתם מוזמנים לחזור לדף הבית ולעיין במאמרים, בכתבות ובקישורים שריכזתי באתר.

ערן שדה

הרצאה בסימפוזיון אוטונומיה של אברי המין 2014 – ערן שדה

שלום,

לפני תשע שנים, כשבני נולד, לא התלבטתי אם לעשות לו ברית מילה. המחשבה לא לעשות ברית מילה כלל לא חלפה בראשי. מה שכן, חשתי התקוממות. תיעבתי את ההרגשה שאני עושה את זה נגד רצוני, רק בגלל שזה תכתיב חברתי. וכמובן, נחרדתי למחשבה שהפין של בני ייראה מוזר. למעשה, לא היה לי מושג כיצד נראה פין שלם.

שלושה דברים הצילו את בני מהסכין: ( 1) מידע נגד ברית מילה שנתקלתי בו במקרה באינטרנט. ( 2) פורום מוותרים על ברית מילה בתפוז, שבו הורים ופעילים תמכו ושיתפו מניסיונם; והדבר השלישי היה רונית טמיר מקה"ל. לרונית יש בן שלם בן 15, ומאז שנת 2000 היא מארגנת מפגשים בין הורים שלא מלו את בניהם לבין הורים שמתלבטים לגבי ברית מילה. עד שפגשתי את רונית, המחשבה לא לעשות ברית מילה היתה וירטואלית, כי היא היתה מוגבלת למידע ולאנשים שמצאתי באינטרנט. מבחינתי לפגוש את רונית פנים אל פנים זו היתה קפיצה משמעותית שעזרה לי לגבש את החלטתי. רונית גרה בתל-אביב, שזה המקום שבו גדלתי וחייתי את 30 השנים הראשונות של חיי. היא היתה חביבה ודיברה בפתיחות על החלטה, ולפתע הרגשתי שזה כל כך נורמלי לא לעשות ברית מילה. הפגישה איתה היוותה עבורי אישור שלא ירדתי מהפסים.

עם זאת, החשש שאני הופך את בני לחריג לא גווע כל כך מהר. חודשיים לאחר מכן, אשתי ואני השתתפנו במפגש שארגנה רונית, שם פגשנו מספר זוגות שלא עשו ברית מילה לבנם. מאוד הרגיע אותי לשמוע את מה שהם סיפרו; על כך שהבנים שלהם לא חוו התעללות בגלל שיש להם פין שלם, ושהנושא הזה הוא למעשה נון-אישיו.

המשפחות שלנו לא אהבו את ההחלטה שלנו להשאיר את איבר המין של הבן שלנו שלם. אמרו לנו שאנחנו עושים עוול לילד, שהוא ישנא אותנו כשיגדל, שברית מילה זה בריא, שפין לא נימול זה מגעיל, ושיש דברים שפשוט עושים, נקודה. האחיינית שלי, שהיתה אז בת 12 , הזדעקה: "מה?? הוא יהיה גוי??"

התהליך הלא פשוט שעברתי בדרך לקבלת ההחלטה, הצית בי את הצורך להגיע להורים שמתלבטים לגבי ברית מילה, אבל חוששים להביע את דעתם. רציתי לחלוק את המידע שנחשפתי אליו ולתת להם לדעת שהם לא לבד. לכן, הקמתי את האתר גונן על הילד.

כעבור שנים רבות, אלינור, אמא צעירה לשני ילדים שנמצאת בתהליכי גירושין, ביקרה באתר שלי ולאחר שחקרה את נושא ברית המילה, החליטה לא למול את בנה.

הליכי הגירושין בין אלינור לבעלה מתקיימים בבית הדין הרבני בנתניה. לבית הדין הרבני בישראל סמכות בלעדית בענייני נישואין וגירושין.

במהלך אחד הדיונים, שבו אלינור לא נכחה, ציין בעלה בפני הדיינים הדתיים את העובדה שבנם עדיין לא עבר ברית מילה, וביקש מבית הדין להורות לאלינור לאפשר לבצע ברית מילה.

בית הדין הרבני פסק שאלינור חייבת לאפשר לבצע ברית מילה, וזמן קצר לאחר מכן הוציא לבקשת האב צו, שבו חייב את אלינור למול את בנה בתוך 7 ימים, ולא תשלם קנס של 3,500 ש"ח, ועוד 500 ש"ח בגין כל יום שהיא לא ממלאת את הצו.

אלינור היתה המומה והגישה בקשה לביטול ההחלטה. בקשתה נדחתה.

היא ערערה לבית הדין הרבני הגבוה, וגם הערעור שלה נדחה.

הדיינים של בית הדין הרבני הגבוה שדחו את ערעורה של אלינור כתבו בהחלטתם:

"אף שעניין ברית המילה במקורו הוא נושא דתי מובהק, אולם בעם היהודי בכלל, ובארצנו בפרט כל הציבור מלים את בניהם למעט מקרים בודדים ביותר וקיצוניים מאד בהשקפת עולמם. אנו עדים כבר תקופה ממושכת בארצות רבות באירופה ובארצות הברית למאבקים ציבוריים ומשפטיים נגד ברית המילה, והציבור בארץ מתייצב כאיש אחד נגד תופעות אלו ורואה בהם פן נוסף של גילויי אנטישמיות שיש להיאבק בהם. אנו מברכים על כל הצהרה וכל פעולה של מנהיגי ארצות אלו התומכים בעמדתנו. כיצד יתקבל בעולם שגם כאן נושא המילה נתון לשיקולו של כל אדם על פי תפיסותיו".

בעקבות דחיית ערעורה, עתרה אלינור לבג"צ, שהוא בית משפט חילוני. בעתירתה טענה אלינור שלבית הדין הרבני אין סמכות לכפות ברית מילה כאשר אחד ההורים אינו מעוניין לבצעה. בנוסף טענה שספק אם לערכאה שיפוטית כלשהי יש סמכות לכפות זאת. כמו כן טענה אלינור שלכפות עליה לבצע ברית מילה בבנה זו פגיעה חמורה בזכות היסוד שלה לחופש מדת.

הרכב מורחב של שבעה שופטים דן בעתירתה של אלינור. כב' השופטת מרים נאור, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, כתבה את דעת הרוב. להלן תמצית פסק דינה:

ברית מילה מחייבת נקיטת אקט פיזי בגופו של הקטין. הסכמת הוריו של הקטין יכול שתבוא במקום הסכמתו שלו וכך קורה כדבר שבשגרה, לגבי ברית מילה במועדה. על פי סעיף14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב -1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית), הוריו של קטין הם אפוטרופסיו הטבעיים. האפוטרופסות כוללת, על פי סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית "את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם."

לטעמי גם ברית מילה נכללת בצרכי הקטין. מן המפורסמות שרוב רובו של הציבור היהודי, ובפרט בישראל, רואה בטקס ברית המילה אירוע חשוב ומשמעותי, המסמל את השיוך הלאומי-היהודי של הפרט, וזאת ללא קשר הכרחי לאמונה דתית. מדובר באחת מן המצוות החשובות ביותר ביהדות, שעל קיומה נאבקו רבים לאורך ההיסטוריה היהודית ואף מסרו נפשם עליה. רוב הציבור היהודי בישראל – חילונים ודתיים כאחד – מלים את בניהם, והדבר אינו צריך ראיה. על רקע זה, דומה כי ברית מילה, המקובלת על רוב הציבור בישראל, עשויה לענות על צרכים שונים של הקטין, לרבות צרכים חברתיים. משכך, מדובר בעניין הנתון לאפוטרופוסים, הוריו של הקטין, לענות בו. במקרה הרגיל, הסכמתם של ההורים לעריכתה של ברית מילה בקטין כמוה אפוא כהסכמת הקטין.

סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית מסמיך את בית המשפט להתערב באוטונומיה המשפחתית כאשר ההורים לא מצליחים להחליט מהי טובת הילד.

סעיף 68 קובע כך:

"(א) בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעוניין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, של פסול-דין ושל חסוי, אם על- ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת.
(ב) היתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, לא יורה על כך בית המשפט אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי."
שמירה על שלומו של הקטין כוללת גם הרגשת נוחות מבחינה חברתית. למשל, יש ניתוחים שמבוצעים כדי לשפר את הופעתם החיצונים של ילדים מפגרים. לאמצעים רפואיים אלה אין תועלת רפואית; הם ננקטים כדי לשפר את יחס החברה אל המנותח, ובכך מביאים לשיפור מצבו.

ניתן לקבוע כי בית המשפט המוסמך, רשאי, על דרך העיקרון, להורות על עריכתה של ברית מילה, לשם שמירה על ענייניו של הקטין, גם אם אחד ההורים מתנגד לכך.

אין לדעתי מקום לקבוע כי עניין ברית המילה יכול להיות כרוך בתביעת גירושין. בית הדין הרבני היה נטול סמכות לדון במחלוקת בעניין ברית המילה ויש מקום לביטול כל ההחלטות שניתנו בעניין. האב זכאי לפנות לבית המשפט לענייני משפחה.

השופט ניל הנדל הסכים עם המשנה לנשיא מרים נאור והוסיף כמה פסקאות בנוגע לברית מילה. הנה דבריו של כב' השופט ניל הנדל:

לא אכביר מילים על חשיבותה של מצוות המילה, והכתרים הרבים שנקשרו לראשה במחשבת ישראל ובהלכה. זוהי המצווה הראשונה שניתנה לעם היהודי. החיבור בין הפרט שאך זה יצא לאוויר העולם לבין העם בעבר, בהווה ובעתיד מתגלה במלוא הדרו. פעולת ברית המילה זכתה למעמד בכיר מבחינה דתית, היסטורית ותרבותית. נדמה כי אין מחלוקת על כך שברית המילה היא מעשה שיש לו השפעה נרחבת ועמוקה על זהותו הבסיסית של הילד. ברית מילה בוודאי איננה פרוצדורה רפואית גרידא. היא אף איננה בגדר סוגיה דתית "צרה" בלבד. ברית המילה היא ערך בעל חשיבות לאומית והיסטורית, המבטא את זיקתו של האדם לעם היהודי. יש בה כדי להידרש לשאלה בדבר זהותו של הילד. אמנם נכון הוא כי לא ניתן לשאול לדעתו של הילד בנדון. אך לעומקם של דברים – כך הוא גם בנושאים אחרים הקשורים לחינוך הילד בגיל צעיר. האמת תיאמר כי הציווי הדתי למול את הילד הבריא בהיותו בן שמונה ימים – הוא המחייב את ההורים לנקוט עמדה לכאן או לכאן. השעון דוחק, ויש להחליט האם למול את הילד במועד כמקובל בעם היהודי או שלא. התינוק איננו יכול לבחור, ואילו ההורה חייב לבחור. כך מועבר המסר האנושי, שככל שהילד קטן יותר – כך ההורה מעורב יותר בחינוכו במובן הרחב. עדיין, וייתכן דווקא בשל כך, כבוד האדם חל גם על הילד ואף על תינוק.

השופט אלייקים רובינשטיין כתב את דעת המיעוט. הוא היה השופט היחיד שפסק כי בית הדין הרבני מוסמך להורות על עריכת ברית מילה כאשר קיימת מחלוקת בין ההורים בסוגיה זו. (כל שאר השופטים פסקו כי בית המשפט שמוסמך להורות על כך הוא בית המשפט לענייני משפחה). הנה תמצית פסיקתו של כב' השופט רובינשטיין:

רואה אני את הדברים במשקפי היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. לטעמי, מקום שאב יהודי, או אם יהודיה, מבקשים לכרוך בתביעת גירושין שאלה הנוגעת למהות יהדותו של בנם, על העומק והירידה לשורש הכרוכים בכך מטבעם, אילו נשמעה דעתי היתה כריכה זו מותרת. עיקר טעמיי לכך מצוי במהותה של ברית המילה, ליבת יהדותו של ילד, בריתו עם העם היהודי ועם ריבונו של עולם. אכן, כמעט למותר להכביר מלים על חשיבותה של מצות המילה, ועל משמעותה לעם היהודי.

ברית המילה היא, אם כן, אחת ממצוות היסוד ביהדות. היא אות לברית שבין העם היהודי לאלוהיו. היא סימן הזיהוי הלאומי ותוית ההיכר של בני העם היהודי. היא אינה תחומה לציבור הדתי דווקא. בדין ציינה חברתי המשנה לנשיא, כי "מן המפורסמות שרוב רובו של הציבור היהודי, ובפרט בישראל, רואה בטקס ברית המילה אירוע חשוב ומשמעותי, המסמל את השיוך הלאומי של הפרט, וזאת ללא קשר הכרחי לאמונה דתית. מדובר באחת מן המצוות החשובות ביותר ביהדות, שעל קיומה נאבקו רבים לאורך ההיסטוריה היהודית ואף מסרו נפשם עליה. רוב הציבור היהודי בישראל – חילונים ודתיים כאחד – מלים את בניהם, והדבר אינו צריך ראיה".

הגם שאין זה המקום להרחיב בדברים על טובת הילד באשר למילה, עובדה שהיא מן המפורסמות, כי רוב רובם של היהודים בישראל – חילונים כדתיים – מלים את בניהם, מדברת בעדה. לא למותר לציין גם את החריגות החברתית העלולה להיות מנת חלקו של ילד יהודי לא נימול בישראל, וכן את עמדת ישראל כלפי מדינות היוצאות כנגד ברית מילה ואת מצוטט שם כאומר כי "ברית מילה לזכר היא בעיקרון שוות ערך לחיסון ילדים".

סיכום פסק הדין:

כל שבעת שופטי בית המשפט העליון ששמעו את העתירה סבורים שלבית משפט יש סמכות לחייב הורה למול את בנו. רוב השופטים (שישה מתוך שבעה) סבורים שכאשר מחלוקת בסוגיה זו מתעוררת, בית המשפט המוסמך לפסוק הוא בית המשפט לענייני משפחה ולא בית הדין הרבני, וכי העקרון המנחה צריך להיות העקרון של טובת הילד. כל השופטים הסכימו שברית מילה היא חשובה וכי ילד עלול לסבול מבחינה חברתית אם לא יעבור ברית מילה.

ובכן, השאלה שלפנינו היא: איך אנחנו יכולים לשנות נורמה חברתית שיש לה שורשים דתיים, היסטוריים ותרבותיים כה עמוקים?

כדי להשיב על כך אני מציע שנתבונן היטב במערכה המוצלחת למיגור המנהג של קשירת הרגליים בסין.

מנהג קשירת הרגליים השפיע על רוב הנשים הסיניות במשך כאלף שנים, החל מהמאה העשירית עד תחילת המאה העשרים. תהליך קשירת הרגליים בוצע בילדות, החל מגיל 6 בתהליך קשירת הרגליים היו מועכים את ארבע אצבעות הרגליים הקטנים מתחת לכף הרגל, וחובשים בכוח את כף הרגל כדי לקרב את כריות כף הרגל אל העקב. החבישה ההדוקה הושארה יום ולילה כדי לעצב כף רגל קשתית ומחודדת באורך 10 ס"מ. קשירת הרגליים כאבה מאוד במהלך שש עד עשר השנים הראשונות שבהן התעצבה כף הרגל, והתהליך גרם לסיבוכים קשים.

במהלך המאה ה 17- , קיסרות מנצ'ו ניסתה לבטל את מנהג קשירת הרגליים באמצעות צווים שאסרו על המנהג, אך מאמצים אלה נכשלו, על אף העונשים הכבדים שהושתו על מפירי הצווים.

אלה קווי הדמיון בין קשירת הרגליים לברית מילה:

– שני המנהגים מהווים סימן אתני.

– שני המנהגים מבוצעים על ידי הורים בילדיהם.

– שני המנהגים זוכים לתמיכה והגנה של ההורים.

– שני המנהגים נתפסים על ידי ההורים כציווי תרבותי.

– שני המנהגים נתפסים על ידי ההורים כתנאי הכרחי לנישואין או לחיי אהבה תקינים.

– שני המנהגים ממשיכים להתקיים מכוח לחץ חברתי של פחד ובושה.

– שני המנהגים נתפסים כבריאים ואסתטיים בהשוואה לחלופה הטבעית.

– בתרבויות שבהן נהוגים מנהגים אלה, הם נשמרים כמעט על ידי כל האוכלוסיה, הם נשמרים לאורך זמן, והם מבוצעים גם על ידי אלה שמתנגדים להם.

המערכה המוצלחת למיגור מנהג קשירת הרגליים בסין החלה במאה ה 19- , וכעבור שני עשורים המנהג כמעט הוכחד לחלוטין. המערכה כללה שלושה מרכיבים:

הסברה על כך ששאר העולם לא קושר את רגלי הנשים וכי המנהג מבייש את סין בעולם ושם אותה ללעג.

הסברה על היתרונות של כפות רגליים טבעיות והחסרונות של כפות רגליים קשורות.

הקמת קבוצות של רגליים טבעיות, שבהן האמהות התחייבו לא לקשור את רגלי בנותיהן ולא לחתן את בניהן עם ילדות עם רגליים קשורות. הקמת קבוצות אלה היתה קריטית, כי היא נתנה ביטחון לכל אם בקבוצה שסיכויי הנישואין של ביתה לא ייפגעו.

שני עקרונות חשובים מאוד הנחו את הפעילים ששאפו למגר את מנהג קשירת הרגליים:

כבוד להורים. הם הבינו שאמהות קשרו את רגלי בנותיהן לא בגלל שהן מרושעות, אלא בגלל שהן היו מונעות מהרצון העז להבטיח לבנותיהן נישואין טובים.

הם הבינו שחוק כשלעצמו לא יכול לשנות נורמה חברתית בעלת שורשים עמוקים, וכי השינוי חייב לבוא מתוך הקהילה, על ידי הקמת קבוצות קטנות בכל רחבי הארץ.

אני סבור שהשילוב של המרכיבים הללו צריך לשמש מפת דרכים גם למאמצים שלנו.

תודה,
ערן שדה

לראות את העור – האם ברית מילה מונעת איידס?

מאת ג'רמי פרוקטור

נסו את התרגיל הבא: צרו מגיליון נייר כרטיס בגודל 8 על 13 ס"מ. צד אחד של הכרטיס, ששטחו 104 סמ"ר, שווה לשטח הפנים הממוצע של עורלת גבר, המהווה כמחצית משטח הפנים הכולל של איבר מינו.

כעת צרו מהכרטיס גליל על ידי קירוב שתי הצלעות הקצרות זו לזו. הצד החיצוני של הגליל מייצג את העורלה החיצונית, שהיא המשכו של עור גזע הפין. העור של העורלה החיצונית רגיש יותר מעור גזע הפין והוא אלסטי וניתן להפשלה. הצד הפנימי של הגליל מייצג את הרקמה הפנימית העדינה המסככת והרירית העוטפת את עטרת הפין.

את שטחי העור האלה, החיצוני והפנימי, ניתן להשוות למאפיינים החיצוניים והפנימיים של העפעף, שהוא המקבילה האנטומית הקרובה ביותר לעורלה. בדומה לעפעף גם העורלה עתירה בקצות עצבים והיא מכילה כ- 36 אחוז מסך קצות העצבים הקיימים בפין כולו.

כבר לאחר סקירה פשוטה זו, קרוב לוודאי שאתה יודע על העורלה יותר משיודע עליה הרופא שלך. מה שמרבית הרופאים האמריקאים לומדים על העורלה הוא אפילו יותר תמציתי: העורלה היא אותו חלק באנטומיה של הזכר שמוסר בניתוח המילה.

על אף הפיזיולוגיה המשוכללת והייחודית מאוד של העורלה, על פי רוב מתייחסים אליה כאל משהו שניתן להיפטר ממנו בדיוק באותה קלות שבה תיפטרו מגִרסת הנייר שזה עתה יצרתם.

טיעונים רפואיים בעד מילה תמיד התמקדו בהיגיינה ובטיפול מונע. בתקופה הוויקטוריאנית ייחסו הרשויות לתשוקה מינית שורה ארוכה של מחלות גופניות ונפשיות; הכאב של ניתוח מילה ללא הרדמה (לתינוקות משני המינים) נחשב אז לטיפול רפואי מועיל ל"מניעת" אוננות.

התפיסות המוסריות השתנו, אך לעורלה נקשרו סכנות חדשות: סרטן הפין; דלקות בדרכי השתן; סרטן צוואר הרחם בבנות זוג של גברים לא נימולים.

כיום הטיעון העיקרי נגד העורלה הוא הקשר הלכאורי שלה למחלות מין, ובמיוחד לאיידס. ובמיוחד לאיידס באפריקה. הודות למימון אמריקאי, אלפי גברים אפריקאים עברו לאחרונה ניתוח מילה כדי לבחון את שיעור ההידבקות שלהם באיידס בהשוואה לעמיתיהם הלא-נימולים. שיעור ההידבקות באיידס בקרב קבוצות הביקורת של הלא-נימולים הוביל את החוקרים (על פי רוב לפני שהמחקרים הגיעו לסיומם המתוכנן) להסיק כי העורלה תורמת באופן משמעותי להידבקות במחלה.

יש סיבות רבות לפקפק במסקנה זו. ראשית, מבט מפוכח בעובדות: בכמה מארצות אפריקה שבהן שיעור האיידס הוא מהגבוהים בעולם (ניגריה, אתיופיה, חוף השנהב, גבון) הגברים כבר נימולים בשיעור גבוה מזה שבארצות הברית.

יתרה מזאת, המאמצים לייצא את הנורמות האמריקאיות של [חיתוכים] באברי מין חושפים צביעות משוועת: יחסית לכל מדינה מתועשת אחרת, ארצות הברית היא המדינה שבה הן שיעור האיידס והן שיעור המילה הם הגבוהים ביותר. לשם השוואה, אוסטרליה, ניו זילנד והולנד יכלו לייצג עמדה הגיונית יותר בעד שלמות אברי המין. בארצות אלה רוב מוחלט של הגברים הם לא-נימולים ושיעור האיידס בהן הוא מהנמוכים בעולם.

מדינות מתפתחות רבות, כגון הודו, תאילנד וברזיל, הצליחו להילחם באיידס לא באמצעות ניתוחי מילה אלא הודות לתוכניות אגרסיביות המחנכות לבריאות ולשימוש בקונדומים. ארצות אלה עדיין לא נפטרו מהאיידס, רחוק מכך, אך הן הצליחו להינצל משיעורי

התמותה האיומים הקיימים באוגנדה ובוטסואנה לדוגמה.

אין ספק שניתן ללמוד רבות מגברים לא-נימולים החיים בהולנד ובתאילנד כשם שניתן ללמוד רבות מגברים נימולים החיים באוגנדה, אך הנטיה הרפואית/תרבותית האמריקאית המוטה ביטלה מראש את כיוון המחקר המדעי הזה.

אדרבא, הלהיטות למול האפילה על קטגוריות שלמות של גישות מניעתיות שיכלו להיות אפקטיביות לפחות כמו המילה אם לא יותר ממנה. אחד הפיתוחים המבטיחים ביותר בתחום של מניעת איידס הוא [ג'ל] מיקרוביסייד שניתן למרוח מקומית על אותה רקמה רירית שניתוח המילה משמיד.

לא ברור כיצד ניתוח המילה ישפיע על הנחיות למין בטוח שהתבססו זה מכבר, אבל יש להביא בחשבון את העובדות הבסיסיות:

– בניתוח המילה נכרתים יותר משליש מקצות העצבים של הפין

– בעקבות ניתוח המילה העטרה נותרת חשופה באופן לא טבעי ועוברת התחספסות

– ניתוח המילה משפיע לרעה על הסיכוך הטבעי והתחושתיות המינית

בהתחשב בעובדות אלו, האם הגיוני לצפות שגברים נימולים יתלהבו משימוש במחסומים נוספים מגומי שמקהים עוד יותר את התחושה?

איש לא מקדם את ניתוח המילה כרישיון ליחסי מין לא מוגנים, אך באופן בלתי נמנע, באפריקה ובמקומות אחרים בעולם, ניתוח המילה לא יהווה אמצעי משלים לקונדומים אלא יבוא במקומם, וכך, יותר משני עשורים של חינוך למין בטוח עלולים לרדת לטמיון.

כמו כן, כאשר התפיסה היא ש"חתוך = נקי", נשים, שכבר עתה מהוות באפריקה את הפלח הגדול ביותר של מקרי מוות כתוצאה מאיידס, יאבדו באופן משמעותי מכוחן לדרוש מבני זוג נימולים לקיים יחסי מין מוגנים, וכתוצאה מכך הן עלולות להידבק במספרים גדולים אף יותר.

באופן אירוני, כל הטיעונים בעד ניתוח מילה מניעתי כאסטרטגיה מוצלחת לצמצום נזקים, ייתכן שמקורם בפגם אבחוני יסודי. מחקרים מדעיים מראים כי ניתוח מילה בגיל מבוגר גורם באופן טיפוסי להפחתה כללית ניכרת בהנאה ממין ובתפקוד מיני. ייתכן איפוא שסטטיסטיקות המצביעות על יעילות של ניתוח המילה נגד איידס משקפות לא את תרומתה של העורלה להידבקות אלא את תרומתה לתפקוד המיני – ואת הסיכונים הנובעים מכך (תרשמו פה ניצחון לשמרנות הוויקטוריאנית).

אל מול הדינמיקה המורכבת של העולם האמיתי, ייתכן שהמחקרים המוגבלים על ניתוח המילה לא זו בלבד שלא יצמצמו את שיעור האיידס אלא ישמרו אותו ואולי אף יגדילו אותו.

נשיא אוגנדה ומשרד הבריאות של ברזיל כבר הגיעו למסקנה זו ודחו את ההמלצות למילת מבוגרים בארצותיהם.

אפילו פקידים בכירים ברשויות הבריאות של ארצות הברית מודים שטיעונים בעד ניתוח המילה הם לכל היותר שנויים במחלוקת. ואף על פי כן, תומכי המילה מאמינים שהם פועלים נגד איידס. על רקע ההימנעות האמריקאית הפוריטנית המתסכלת מלתמוך בחינוך

למניעת איידס המבוסס על שימוש בקונדומים, הם עשויים אפילו להרגיש מתקדמים באופן יחסי מעצם זה שהם נוקטים עמדה בעד ניתוח המילה. עם זאת, רוב תומכי המילה, אם לא כולם, אינם יודעים מה הם עצמם מפסידים, אינם יכולים להבין מה הם מאבדים כתוצאה מניתוח המילה, ואינם יכולים להעריך כיצד אובדן זה עלול להכשיל אסטרטגיות אחרות למניעת איידס. מבחינתם, מדובר בפרוצדורה מהירה, קלה, זולה – השגת אפקט פוטנציאלי גדול הודות לניתוח קטן.

אבל כמה קטן הניתוח הזה בעצם? התבונן שוב בכרטיס הנייר שיצרת, ודמיין שכמות כזו של עור נחתכת ממקום כלשהו בגופך.

ניתוח קטן, כמו שאומרים, זה ניתוח שמבוצע על מישהו אחר.

לקריאת המאמר המקורי באנגלית לחצו כאן

From POZ, July/August 2007.

Translated and reprinted with permission. Copyright 2007 CDM Publishing, L.L.C.

ברית מילה או איבר מין שלם?

שלום וברוכים הבאים לאתר גונן על הילד.

אם את עומדת להיות אמא, אם אתה עומד להית אבא, ואם הריון ולידה זה נושא שהקדשתם לו זמן למידה, אני בטוח שתמצאו עניין במידע המובא באתר זה על ברית מילה. אם אתם הורים שנרתעים מברית מילה אך מרגישים שאין ברירה, אם הורות עבורכם זה לא משהו אוטומטי אלא משהו שכרוך בהכנה למידה ומחשבה ומוכנים לאתגר את תפיסותיכם לגבי נושא שהוא במידה רבה טאבו בחברה הישראלית, אני בטוח שהמידע יחדש לכם.

אני מבקש באמצעות המידע שאני מביא באתר לעורר אצלכם מודעות לשלושה נושאים עיקריים בסוגייה של ברית מילה: כאב, סיכון, נזק גופני. אני מקווה, שאצליח להראות לכם באמצעות שלושת נושאים אלו, הכאב, הסיכון והנזק הגופני שנגרם לתינוק, כי ברית מילה מהווה פגיעה בזכויות האדם.

הפגיעה שפוגעת ברית מילה באיבר המין של התינוק

העורלה איתה נולד התינוק מהווה חלק מהאנטומיה הטבעית של איבר המין והיא ממלאת תפקידים הגנתיים ומיניים.בשלב הינקות והילדות, העורלה מחוברת לפין ברקמה, כמו ציפורן ואצבע, ותפקידה לשמור על הפין, ובעיקר על העטרה, מלכלוך הנובע מהפרשות הצואה והשתן. אצל הגבר הבוגר תפקידה העיקרי של העורלה הוא בזמן יחסי מין. העורלה עשירה בסיבי עצב ובקצות עצבים הרגישים למגע מיני, היא מסככת בסיכוך טבעי את האיבר, ומעדנת את המגע בין האיבר לנרתיק.

עם כריתת העורלה הופכת העטרה מאיבר פנימי לח ומוגן לאיבר חיצוני יבש וחשוף, ועוברת תהליך התחספסות והתקשות הנקרא התקרנות. על פי נתונים שהתפרסמו בארץ ובעולם, בין 5 ל-10 אחוז מהילדים הנימולים סובלים בעקבות ההתקרנות מהיצרות של פתח השופכה. פתח השופכה, הנמצא בחיכוך מתמיד עם החיתול או התחתונים, הופך להיות צר והתופעה יוצרת בעיה במתן שתן. הטיפול בבעיה הוא בניתוח שבו מורחב פתח השופכה.

מדוע "גונן על הילד"? על שום הפגיעה בזכויות האדם של התינוק

ברית מילה היא ניתוח כירורגי של כריתת רקמה המבוצע בתינוק בריא שלא לצורך רפואי. שלוש פגיעות פוגעת כריתת רקמת העורלה בתינוק: ראשית, היא גורמת לתינוק כאב – בין אם במהלך הניתוח ובין אם בתהליך ההחלמה ממנו. שנית, מסירת התינוק הבריא לניתוח כריתת העורלה חושפת אותו לסיכונים הן בטווח המיידי והן בגיל מאוחר יותר. שלישית, כיוון שרקמת העורלה היא רקמה בריאה וחיונית, כריתתה גורמת נזק גופני בלתי הפיך לכל תינוק שעובר את הפרוצדורה. כל שלוש הפגיעות הללו (כאב, סיכון, נזק גופני) נעשות שלא לצורך רפואי.

לכל אדם מוקנית הזכות הטבעית שלא יכאיבו לו, שלא יעמידו את בריאותו בסכנה, ובוודאי שלא יכרתו מגופו רקמות בריאות בלי שקיים לכך צורך רפואי. גם תינוק זכאי, ככל אדם, להגנה זו, על אף שהוא אינו יודע לדבר ולבטא במילים את רצונותיו.

הכנסת, בחוקקה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קבעה שתי הוראות יסוד הבאות להגן על האדם (לרבות תינוקות):

– אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.

– כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.

ארגוני רופאים בכל העולם שנדרשו לסוגיית המילה קובעים בצורה חד-משמעית, לאחר בדיקה של כל המחקרים בנושא, שאין הצדקה רפואית לכריתת עורלה שגרתית. חשוב להדגיש כי כריתת רקמה בריאה באופן גורף לאוכלוסייה שלמה של תינוקות בריאים בימיהם הראשונים לחיים כאקט של רפואה מונעת כביכול אין לה שום מקבילה בעולם הרפואה והיא פסולה מבחינה אתית, שכן היא מנוגדת לכלל הראשון של האתיקה הרפואית שאומר First Do No Harm (מעל לכל, אל תגרום נזק).

לכן, ברית מילה, המשנה כירורגית את איבר מינו של התינוק הזכר באמצעות כריתת רקמה בריאה ממנו וחושפת אותו לכאב, לסיבוכים ולנזקים של הניתוח ללא הצדקה רפואית, מהווה פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות שלו לביטחון ולשלמות הגוף.

קבלת החלטה מושכלת

לפני ביצוע הליך בלתי הפיך של כריתת רקמה בריאה וחיונית מאיבר מינו של ילדכם, קראו וקבלו החלטה ממקום של ידע. למדו על תפקיד העורלה, על הליך המילה, ועל הסיכונים והנזקים של כריתת העורלה בטווח המיידי והארוך.

אם מקנן בכם החשש החברתי, צרו קשר עם קה"ל – קבוצה של הורים לילדים לא נימולים (http://www.kahal.org) , כדי לשמוע על חוויותיהם ונסיונם האישי של מי שמגדלים בישראל ילדים לא נימולים.

בהצלחה,

ערן שדה