שלום,

לפני תשע שנים, כשבני נולד, לא התלבטתי אם לעשות לו ברית מילה. המחשבה לא לעשות ברית מילה כלל לא חלפה בראשי. מה שכן, חשתי התקוממות. תיעבתי את ההרגשה שאני עושה את זה נגד רצוני, רק בגלל שזה תכתיב חברתי. וכמובן, נחרדתי למחשבה שהפין של בני ייראה מוזר. למעשה, לא היה לי מושג כיצד נראה פין שלם.

שלושה דברים הצילו את בני מהסכין: ( 1) מידע נגד ברית מילה שנתקלתי בו במקרה באינטרנט. ( 2) פורום מוותרים על ברית מילה בתפוז, שבו הורים ופעילים תמכו ושיתפו מניסיונם; והדבר השלישי היה רונית טמיר מקה"ל. לרונית יש בן שלם בן 15, ומאז שנת 2000 היא מארגנת מפגשים בין הורים שלא מלו את בניהם לבין הורים שמתלבטים לגבי ברית מילה. עד שפגשתי את רונית, המחשבה לא לעשות ברית מילה היתה וירטואלית, כי היא היתה מוגבלת למידע ולאנשים שמצאתי באינטרנט. מבחינתי לפגוש את רונית פנים אל פנים זו היתה קפיצה משמעותית שעזרה לי לגבש את החלטתי. רונית גרה בתל-אביב, שזה המקום שבו גדלתי וחייתי את 30 השנים הראשונות של חיי. היא היתה חביבה ודיברה בפתיחות על החלטה, ולפתע הרגשתי שזה כל כך נורמלי לא לעשות ברית מילה. הפגישה איתה היוותה עבורי אישור שלא ירדתי מהפסים.

עם זאת, החשש שאני הופך את בני לחריג לא גווע כל כך מהר. חודשיים לאחר מכן, אשתי ואני השתתפנו במפגש שארגנה רונית, שם פגשנו מספר זוגות שלא עשו ברית מילה לבנם. מאוד הרגיע אותי לשמוע את מה שהם סיפרו; על כך שהבנים שלהם לא חוו התעללות בגלל שיש להם פין שלם, ושהנושא הזה הוא למעשה נון-אישיו.

המשפחות שלנו לא אהבו את ההחלטה שלנו להשאיר את איבר המין של הבן שלנו שלם. אמרו לנו שאנחנו עושים עוול לילד, שהוא ישנא אותנו כשיגדל, שברית מילה זה בריא, שפין לא נימול זה מגעיל, ושיש דברים שפשוט עושים, נקודה. האחיינית שלי, שהיתה אז בת 12 , הזדעקה: "מה?? הוא יהיה גוי??"

התהליך הלא פשוט שעברתי בדרך לקבלת ההחלטה, הצית בי את הצורך להגיע להורים שמתלבטים לגבי ברית מילה, אבל חוששים להביע את דעתם. רציתי לחלוק את המידע שנחשפתי אליו ולתת להם לדעת שהם לא לבד. לכן, הקמתי את האתר גונן על הילד.

כעבור שנים רבות, אלינור, אמא צעירה לשני ילדים שנמצאת בתהליכי גירושין, ביקרה באתר שלי ולאחר שחקרה את נושא ברית המילה, החליטה לא למול את בנה.

הליכי הגירושין בין אלינור לבעלה מתקיימים בבית הדין הרבני בנתניה. לבית הדין הרבני בישראל סמכות בלעדית בענייני נישואין וגירושין.

במהלך אחד הדיונים, שבו אלינור לא נכחה, ציין בעלה בפני הדיינים הדתיים את העובדה שבנם עדיין לא עבר ברית מילה, וביקש מבית הדין להורות לאלינור לאפשר לבצע ברית מילה.

בית הדין הרבני פסק שאלינור חייבת לאפשר לבצע ברית מילה, וזמן קצר לאחר מכן הוציא לבקשת האב צו, שבו חייב את אלינור למול את בנה בתוך 7 ימים, ולא תשלם קנס של 3,500 ש"ח, ועוד 500 ש"ח בגין כל יום שהיא לא ממלאת את הצו.

אלינור היתה המומה והגישה בקשה לביטול ההחלטה. בקשתה נדחתה.

היא ערערה לבית הדין הרבני הגבוה, וגם הערעור שלה נדחה.

הדיינים של בית הדין הרבני הגבוה שדחו את ערעורה של אלינור כתבו בהחלטתם:

"אף שעניין ברית המילה במקורו הוא נושא דתי מובהק, אולם בעם היהודי בכלל, ובארצנו בפרט כל הציבור מלים את בניהם למעט מקרים בודדים ביותר וקיצוניים מאד בהשקפת עולמם. אנו עדים כבר תקופה ממושכת בארצות רבות באירופה ובארצות הברית למאבקים ציבוריים ומשפטיים נגד ברית המילה, והציבור בארץ מתייצב כאיש אחד נגד תופעות אלו ורואה בהם פן נוסף של גילויי אנטישמיות שיש להיאבק בהם. אנו מברכים על כל הצהרה וכל פעולה של מנהיגי ארצות אלו התומכים בעמדתנו. כיצד יתקבל בעולם שגם כאן נושא המילה נתון לשיקולו של כל אדם על פי תפיסותיו".

בעקבות דחיית ערעורה, עתרה אלינור לבג"צ, שהוא בית משפט חילוני. בעתירתה טענה אלינור שלבית הדין הרבני אין סמכות לכפות ברית מילה כאשר אחד ההורים אינו מעוניין לבצעה. בנוסף טענה שספק אם לערכאה שיפוטית כלשהי יש סמכות לכפות זאת. כמו כן טענה אלינור שלכפות עליה לבצע ברית מילה בבנה זו פגיעה חמורה בזכות היסוד שלה לחופש מדת.

הרכב מורחב של שבעה שופטים דן בעתירתה של אלינור. כב' השופטת מרים נאור, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, כתבה את דעת הרוב. להלן תמצית פסק דינה:

ברית מילה מחייבת נקיטת אקט פיזי בגופו של הקטין. הסכמת הוריו של הקטין יכול שתבוא במקום הסכמתו שלו וכך קורה כדבר שבשגרה, לגבי ברית מילה במועדה. על פי סעיף14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב -1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית), הוריו של קטין הם אפוטרופסיו הטבעיים. האפוטרופסות כוללת, על פי סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית "את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם."

לטעמי גם ברית מילה נכללת בצרכי הקטין. מן המפורסמות שרוב רובו של הציבור היהודי, ובפרט בישראל, רואה בטקס ברית המילה אירוע חשוב ומשמעותי, המסמל את השיוך הלאומי-היהודי של הפרט, וזאת ללא קשר הכרחי לאמונה דתית. מדובר באחת מן המצוות החשובות ביותר ביהדות, שעל קיומה נאבקו רבים לאורך ההיסטוריה היהודית ואף מסרו נפשם עליה. רוב הציבור היהודי בישראל – חילונים ודתיים כאחד – מלים את בניהם, והדבר אינו צריך ראיה. על רקע זה, דומה כי ברית מילה, המקובלת על רוב הציבור בישראל, עשויה לענות על צרכים שונים של הקטין, לרבות צרכים חברתיים. משכך, מדובר בעניין הנתון לאפוטרופוסים, הוריו של הקטין, לענות בו. במקרה הרגיל, הסכמתם של ההורים לעריכתה של ברית מילה בקטין כמוה אפוא כהסכמת הקטין.

סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית מסמיך את בית המשפט להתערב באוטונומיה המשפחתית כאשר ההורים לא מצליחים להחליט מהי טובת הילד.

סעיף 68 קובע כך:

"(א) בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעוניין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, של פסול-דין ושל חסוי, אם על- ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת.
(ב) היתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, לא יורה על כך בית המשפט אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי."
שמירה על שלומו של הקטין כוללת גם הרגשת נוחות מבחינה חברתית. למשל, יש ניתוחים שמבוצעים כדי לשפר את הופעתם החיצונים של ילדים מפגרים. לאמצעים רפואיים אלה אין תועלת רפואית; הם ננקטים כדי לשפר את יחס החברה אל המנותח, ובכך מביאים לשיפור מצבו.

ניתן לקבוע כי בית המשפט המוסמך, רשאי, על דרך העיקרון, להורות על עריכתה של ברית מילה, לשם שמירה על ענייניו של הקטין, גם אם אחד ההורים מתנגד לכך.

אין לדעתי מקום לקבוע כי עניין ברית המילה יכול להיות כרוך בתביעת גירושין. בית הדין הרבני היה נטול סמכות לדון במחלוקת בעניין ברית המילה ויש מקום לביטול כל ההחלטות שניתנו בעניין. האב זכאי לפנות לבית המשפט לענייני משפחה.

השופט ניל הנדל הסכים עם המשנה לנשיא מרים נאור והוסיף כמה פסקאות בנוגע לברית מילה. הנה דבריו של כב' השופט ניל הנדל:

לא אכביר מילים על חשיבותה של מצוות המילה, והכתרים הרבים שנקשרו לראשה במחשבת ישראל ובהלכה. זוהי המצווה הראשונה שניתנה לעם היהודי. החיבור בין הפרט שאך זה יצא לאוויר העולם לבין העם בעבר, בהווה ובעתיד מתגלה במלוא הדרו. פעולת ברית המילה זכתה למעמד בכיר מבחינה דתית, היסטורית ותרבותית. נדמה כי אין מחלוקת על כך שברית המילה היא מעשה שיש לו השפעה נרחבת ועמוקה על זהותו הבסיסית של הילד. ברית מילה בוודאי איננה פרוצדורה רפואית גרידא. היא אף איננה בגדר סוגיה דתית "צרה" בלבד. ברית המילה היא ערך בעל חשיבות לאומית והיסטורית, המבטא את זיקתו של האדם לעם היהודי. יש בה כדי להידרש לשאלה בדבר זהותו של הילד. אמנם נכון הוא כי לא ניתן לשאול לדעתו של הילד בנדון. אך לעומקם של דברים – כך הוא גם בנושאים אחרים הקשורים לחינוך הילד בגיל צעיר. האמת תיאמר כי הציווי הדתי למול את הילד הבריא בהיותו בן שמונה ימים – הוא המחייב את ההורים לנקוט עמדה לכאן או לכאן. השעון דוחק, ויש להחליט האם למול את הילד במועד כמקובל בעם היהודי או שלא. התינוק איננו יכול לבחור, ואילו ההורה חייב לבחור. כך מועבר המסר האנושי, שככל שהילד קטן יותר – כך ההורה מעורב יותר בחינוכו במובן הרחב. עדיין, וייתכן דווקא בשל כך, כבוד האדם חל גם על הילד ואף על תינוק.

השופט אלייקים רובינשטיין כתב את דעת המיעוט. הוא היה השופט היחיד שפסק כי בית הדין הרבני מוסמך להורות על עריכת ברית מילה כאשר קיימת מחלוקת בין ההורים בסוגיה זו. (כל שאר השופטים פסקו כי בית המשפט שמוסמך להורות על כך הוא בית המשפט לענייני משפחה). הנה תמצית פסיקתו של כב' השופט רובינשטיין:

רואה אני את הדברים במשקפי היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. לטעמי, מקום שאב יהודי, או אם יהודיה, מבקשים לכרוך בתביעת גירושין שאלה הנוגעת למהות יהדותו של בנם, על העומק והירידה לשורש הכרוכים בכך מטבעם, אילו נשמעה דעתי היתה כריכה זו מותרת. עיקר טעמיי לכך מצוי במהותה של ברית המילה, ליבת יהדותו של ילד, בריתו עם העם היהודי ועם ריבונו של עולם. אכן, כמעט למותר להכביר מלים על חשיבותה של מצות המילה, ועל משמעותה לעם היהודי.

ברית המילה היא, אם כן, אחת ממצוות היסוד ביהדות. היא אות לברית שבין העם היהודי לאלוהיו. היא סימן הזיהוי הלאומי ותוית ההיכר של בני העם היהודי. היא אינה תחומה לציבור הדתי דווקא. בדין ציינה חברתי המשנה לנשיא, כי "מן המפורסמות שרוב רובו של הציבור היהודי, ובפרט בישראל, רואה בטקס ברית המילה אירוע חשוב ומשמעותי, המסמל את השיוך הלאומי של הפרט, וזאת ללא קשר הכרחי לאמונה דתית. מדובר באחת מן המצוות החשובות ביותר ביהדות, שעל קיומה נאבקו רבים לאורך ההיסטוריה היהודית ואף מסרו נפשם עליה. רוב הציבור היהודי בישראל – חילונים ודתיים כאחד – מלים את בניהם, והדבר אינו צריך ראיה".

הגם שאין זה המקום להרחיב בדברים על טובת הילד באשר למילה, עובדה שהיא מן המפורסמות, כי רוב רובם של היהודים בישראל – חילונים כדתיים – מלים את בניהם, מדברת בעדה. לא למותר לציין גם את החריגות החברתית העלולה להיות מנת חלקו של ילד יהודי לא נימול בישראל, וכן את עמדת ישראל כלפי מדינות היוצאות כנגד ברית מילה ואת מצוטט שם כאומר כי "ברית מילה לזכר היא בעיקרון שוות ערך לחיסון ילדים".

סיכום פסק הדין:

כל שבעת שופטי בית המשפט העליון ששמעו את העתירה סבורים שלבית משפט יש סמכות לחייב הורה למול את בנו. רוב השופטים (שישה מתוך שבעה) סבורים שכאשר מחלוקת בסוגיה זו מתעוררת, בית המשפט המוסמך לפסוק הוא בית המשפט לענייני משפחה ולא בית הדין הרבני, וכי העקרון המנחה צריך להיות העקרון של טובת הילד. כל השופטים הסכימו שברית מילה היא חשובה וכי ילד עלול לסבול מבחינה חברתית אם לא יעבור ברית מילה.

ובכן, השאלה שלפנינו היא: איך אנחנו יכולים לשנות נורמה חברתית שיש לה שורשים דתיים, היסטוריים ותרבותיים כה עמוקים?

כדי להשיב על כך אני מציע שנתבונן היטב במערכה המוצלחת למיגור המנהג של קשירת הרגליים בסין.

מנהג קשירת הרגליים השפיע על רוב הנשים הסיניות במשך כאלף שנים, החל מהמאה העשירית עד תחילת המאה העשרים. תהליך קשירת הרגליים בוצע בילדות, החל מגיל 6 בתהליך קשירת הרגליים היו מועכים את ארבע אצבעות הרגליים הקטנים מתחת לכף הרגל, וחובשים בכוח את כף הרגל כדי לקרב את כריות כף הרגל אל העקב. החבישה ההדוקה הושארה יום ולילה כדי לעצב כף רגל קשתית ומחודדת באורך 10 ס"מ. קשירת הרגליים כאבה מאוד במהלך שש עד עשר השנים הראשונות שבהן התעצבה כף הרגל, והתהליך גרם לסיבוכים קשים.

במהלך המאה ה 17- , קיסרות מנצ'ו ניסתה לבטל את מנהג קשירת הרגליים באמצעות צווים שאסרו על המנהג, אך מאמצים אלה נכשלו, על אף העונשים הכבדים שהושתו על מפירי הצווים.

אלה קווי הדמיון בין קשירת הרגליים לברית מילה:

– שני המנהגים מהווים סימן אתני.

– שני המנהגים מבוצעים על ידי הורים בילדיהם.

– שני המנהגים זוכים לתמיכה והגנה של ההורים.

– שני המנהגים נתפסים על ידי ההורים כציווי תרבותי.

– שני המנהגים נתפסים על ידי ההורים כתנאי הכרחי לנישואין או לחיי אהבה תקינים.

– שני המנהגים ממשיכים להתקיים מכוח לחץ חברתי של פחד ובושה.

– שני המנהגים נתפסים כבריאים ואסתטיים בהשוואה לחלופה הטבעית.

– בתרבויות שבהן נהוגים מנהגים אלה, הם נשמרים כמעט על ידי כל האוכלוסיה, הם נשמרים לאורך זמן, והם מבוצעים גם על ידי אלה שמתנגדים להם.

המערכה המוצלחת למיגור מנהג קשירת הרגליים בסין החלה במאה ה 19- , וכעבור שני עשורים המנהג כמעט הוכחד לחלוטין. המערכה כללה שלושה מרכיבים:

הסברה על כך ששאר העולם לא קושר את רגלי הנשים וכי המנהג מבייש את סין בעולם ושם אותה ללעג.

הסברה על היתרונות של כפות רגליים טבעיות והחסרונות של כפות רגליים קשורות.

הקמת קבוצות של רגליים טבעיות, שבהן האמהות התחייבו לא לקשור את רגלי בנותיהן ולא לחתן את בניהן עם ילדות עם רגליים קשורות. הקמת קבוצות אלה היתה קריטית, כי היא נתנה ביטחון לכל אם בקבוצה שסיכויי הנישואין של ביתה לא ייפגעו.

שני עקרונות חשובים מאוד הנחו את הפעילים ששאפו למגר את מנהג קשירת הרגליים:

כבוד להורים. הם הבינו שאמהות קשרו את רגלי בנותיהן לא בגלל שהן מרושעות, אלא בגלל שהן היו מונעות מהרצון העז להבטיח לבנותיהן נישואין טובים.

הם הבינו שחוק כשלעצמו לא יכול לשנות נורמה חברתית בעלת שורשים עמוקים, וכי השינוי חייב לבוא מתוך הקהילה, על ידי הקמת קבוצות קטנות בכל רחבי הארץ.

אני סבור שהשילוב של המרכיבים הללו צריך לשמש מפת דרכים גם למאמצים שלנו.

תודה,
ערן שדה