סיפור אישי על ברית מילה

חשבתי על בני והתחלתי לבכות. היה לי ברור שלעולם לא אגרום לו שונות, אבל איך אוכל לתת למישהו לקרב סכין לבולבול שלו?

"המוהל הינו הנציג המוקצן ביותר (והמאוס ביותר, בואו נקרא לציפורן בשמה) של הדת, עמו תיפגש האם החילונית", כתבה אם באינטרנט. כגבר, אני מוצא את עצמי מזדהה מאוד עם המשפט הזה.

אני הורה חילוני, אב לשניים, בת ובן. יום לאחר שנולד בני, התקשרתי למשרדו של ד"ר פנחס גונן, רופא מוהל מוערך וידוע, והזמנתי אצלו תור לברית.שאלתי את מזכירו אם הטקס הדתי הכרחי או שאפשר לוותר עליו. הוא ענה לי שהדוקטור אדם דתי ועל-כן אומר את הברכות, אבל אני לא חייב לומר אותן אם אני לא רוצה. קבעתי תור לברית, אבל העניין חרה לי. רציתי שהברית תהיה נקייה מכל שמץ דת. ידעתי שבתור רופא מוהל ד"ר גונן הוא המומלץ ביותר ואמרתי לעצמי שזו צפרדע שאין ברירה, צריך לבלוע. ואז, כשאשתי עוד הייתה במחלקת היולדות לאחר הלידה, התגלגל לידי עלון פרסומי של פרופ' שאול דולברג, רופא-מוהל אחר. כשהבנתי שאצלו תוכל להתקיים הברית בלי שום נגיעה לדת, ביטלתי את התור שקבעתי אצל ד"ר גונן. התרשמתי מכך שפרופ' דולברג הוא מנהל היחידה לטיפול נמרץ בילוד באיכילוב. אמרתי לעצמי, מה יכול להיות. יומיים לפני הברית נכנסתי לאתר של פרופ' דולברג וקראתי את ההנחיות להורים לפני ההגעה לקליניקה. היה בי צד נורא חזק שרצה לעשות את זה ודי, בלי לדעת, לעבור את זה כבר.

ומצד שני כשקראתי על ההכנות שההורים מתבקשים לעשות לקראת הברית (למרוח משחת אילחוש בכמות נדיבה על איבר המין, לכסות אותו בניילון) התחיל להיות לי רע. עשיתי חיפוש בגוגל על פרופ' דולברג כדי לבדוק מה אומרים עליו ברשת.

ואז במקרה נתקלתי בציטוט הבא מתוך כתבי הרמב"ם:

"וכן המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האיבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר… והיות המילה ממעטת כוח הקישוי ואפשר אף מיעוט ההנאה, הוא דבר שאין בו ספק, כי האיבר כאשר הוטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו אין ספק שהוא נחלש, ובפירוש אמרו חכמים ז"ל הנבעלת מן הערל קשה לפרוש, וזהו הגדול בסיבות המילה לדעתי".

וזהו. שם נהייתה לי צמרמורת בגוף. שם התחילה החומה של לא-לרצות-לדעת להיסדק.מצאתי את עצמי קורא את המאמרים "קורבן הברית" של ד"ר חנוך בן ימי מאוניברסיטת תל אביב, "כל מה שלא רציתם לדעת על ברית מילה" של ד"ר אבשלום זוסמן דיסקין, את ניירות העמדה של ארגוני הרופאים בעולם הקובעים שאין הצדקה רפואית למילה, וכן עדויות של נערים לא נימולים בישראל.

קמתי מהמחשב. הלכתי לחדר אחר. חשבתי על בני, שעוד היה עם אמא שלו בבית חולים, והתחלתי לבכות. איך, איך אני אעשה לך את זה? היה לי ברור שאני חייב, שלעולם לא אגרום לו שונות שתקשה עליו בחיים, אבל איך אני יכול עכשיו לתת למישהו לקרב סכין לגוף שלו? לבולבול שלו? חזרתי למחשב. המשכתי לקרוא. בוהה. מפחד. מפחד מההחלטה שניצניה נבטו.

התגלגלתי לאתרים של מוהלים ומצאתי אמירות כמו "פעולת הפריעה שהיא גילוי העטרה, תיעשה על-ידי שני שפיצים קטנים, הבולטים משני ציפורני אגודלי המוהל. פעולת הפריעה אינה יכולה להיעשות כראוי שלא על-ידי הציפורניים. ברור, כי על המוהל מוטל לתחזק את ציפורני אגודליו בצורה כזו, שיהיו – קודם כל – קשיחים וחזקים דיים ולא שבירים, על-מנת שיוכל לבצע בהם את הפעולה כראוי. ושנית, שיהיו כמובן נקיים תמיד ומצוחצחים משמץ לכלוך". באתר של ד"ר סיריל פיין, שהוא גם רופא מוהל, קראתי ש"משרד הבריאות ממליץ לא להשתמש בחומרי הרדמה בברית מילה רגילה של תינוק כי זה מוסיף סכנה מיותרת לפעולה זו".

חמותי חזרה מבית החולים ומצאה אותי מאובן מול המסך. היא נבהלה ממש. שאלה מה קרה. לפי איך שנראיתי חשבה שקרה אסון. לקח לי זמן, אבל בסוף אמרתי לה. שיתפתי אותה. זה היה מדהים, היא גילתה אמפתיה. לא שפטה. היה לי די ברור שהיא לא שותפה לדעתי, אבל היא לגמרי שמה את עצמה בצד ורק הזדהתה עם מה שעובר עלי ואמרה שזאת החלטה שלנו, שלי ושל אשתי. למחרת בבוקר סיפרתי לאשתי. להפתעתי היא מייד הסכימה שלא נעשה ברית. היום אני יודע שהבשלות שלה לכך נבעה מהטראומה של הברית שעשתה לבנה הראשון, מנישואיה הקודמים, ברית שהיה צריך לתקן בניתוח בגיל שנה.ביטלתי את התור שקבעתי אצל הפרופסור, ויותר לא יצרתי קשר עם מוהלים. העובדה שבני יהיה שונה וההזדעזעות של נשים (וגם גברים) ממראה הפין השלם היוו את הקושי הגדול ביותר שהייתי צריך להתגבר עליו עם עצמי. הקריעה הגדולה ביותר בתוכי הייתה בין הרצון להגן על בני מפני לעג ומצבים קשים, ומצד שני ההתקוממות מול התכתיב החברתי הקשה, האלים הזה: "תחתוך לבן שלך את הבולבול, אחרת נתעלל בו וננדה אותו". זה הדיר שינה מעיני, פשוטו כמשמעו.

התפנית בעניין החלה להסתמן בעקבות פגישה שלי ושל אשתי עם רונית, שעומדת בראש קבוצת "קה"ל" . רונית היא אם לשלושה ויש לה ילד לא נימול בן חמש. היא סיפרה לנו על הניסיון האישי שלה, סיפרה על חוויות של הורים רבים שפגשה תוך כדי פעילותה והזמינה אותנו להצטרף למפגש של "קה"ל". זה עושה משהו, לפגוש פנים אל פנים בן אדם שקיבל החלטה כזו ולשמוע ממנו שהשד הנורא שכולם דואגים להפחיד אותך מפניו לא ממש קיים במציאות. לגלות שהמציאות, למרבה השמחה, יותר טולרנטית מהסיפורים שמהלכים עלינו אימים. בהמשך, הגענו למפגש.

הכרנו שם עוד הורים לילדים לא נימולים שסיפרו על התגובות של הגננות, על החוויה של להיות בים, בבריכה, כשהילד מסתובב עירום. סיטואציות שאמורות להיות קשות מאוד, אבל במציאות הפידבקים שההורים האלה קיבלו נעו בין התעלמות לחיזוק ידיהם על האומץ. וכן, היה גם סיפור על שני ילדים בני שש שאמרו לילד לא נימול בן חמש שהבולבול שלו מצחיק. בין לבין קראתי גם עדויות בנושא המיני של נערים, חיילים, של בחורים אחרי צבא. נכנסתי לפורום של מתגייסים ושאלתי אותם מה דעתם, נכנסתי לפורום של צעירים רוסיים ושאלתי אותם על חוויותיהם, אספתי עדויות ככל שיכולתי. והמסקנה שלי הייתה שכן, יכול להיות שבני יצטרך לעבור התמודדות לא נעימה כזו או אחרת, אבל בטח לא ברמה של סיפורי האימים שהטיחו בי, לא ברמה שמצדיקה לפגוע כירורגית בתפקוד של איבר בריא. מרגע שילדך נולד אתה לומד לאהוב אותו, את כולו, לקבל אותו כמו שהוא. גם אני וגם אשתי מרגישים כך, וזו ההרגשה שתעבור לבני. וביחסים עם המין השני, יש לבחורות המון הסתייגויות מהמון דברים (קרחת, משקפיים, גבוה מדי, נמוך מדי, שמן מדי, רזה מדי, שעיר מדי, כהה מדי, בהיר מדי). בסופו של דבר הקשר נקשר ומקבלים זה את זה.

לאחר שההחלטה הבשילה הגיע שלב ההתמודדות עם המשפחה. היו שני דיונים קשים. פעם במשפחת אשתי ופעם במשפחה שלי. בשני הדיונים דווקא הדור הצעיר, ולא ההורים, הטיח בנו טיעונים קשים והטונים עלו. נתקלנו בסירוב מוחלט לקרוא חומר נגד ברית מילה כשהקו המוביל היה: "יש דברים שפשוט עושים, בלי לחשוב". בוויכוח שהיה עם משפחת אשתי התרתחתי על הלחץ שמופעל עלי לחתוך עד-כדי-כך שהלכתי למטבח, הבאתי סכין, נתתי אותה לגיסי ואמרתי לו "הנה, בבקשה, נראה אותך עושה שריטה לבת שלך! שריטה! אתה קולט בכלל מה אתה דורש ממני לעשות?"

אחי טען שהעובדה שקיבלנו החלטה ברגע האחרון מעידה על-כך שזו גחמה. גיסי טען שיצא לו לראות בחו"ל במקלחות בולבולים לא נימולים ושזה דוחה, שיש לו דוד באמריקה שאמר לו שכולם באמריקה עושים ברית כי זה בריא, ושאני לא יודע על מה אני מדבר. הוא גם הצליח 'להוציא' ממני שהסלידה שלי מהדת היא שהניעה אותי לפקפק בנחיצות הטקס, ואמר לי שהוא מאוכזב לגלות כמה שאני קיצוני, ושאני בדיוק כמו הקיצוניים מהצד השני שחוזרים בתשובה. כעבור שבועיים, בארוחה בצהרי שבת, התפתח שוב דיון, ושם הערתי לגבי העניין הבריאותי משהו כמו "אני פשוט לא מבין את הטיעון הזה שזה בריא. מה, לנשים אין פטריות בנרתיק? לגברים אין פטריות בציפורני הרגליים? איזה מין פתרון רפואי זה לכרות איברים בריאים כדי למנוע אפשרות של איזושהי מחלה שאולי תהיה פעם?". "יודע מה? עכשיו שכנעת אותי", אמרה אחותי ספק ברצינות ספק בבדיחות.

אמא שלי, אישה שומרת מסורת, קיבלה את ההחלטה שלנו בכאב אבל בהבנה. אחרי הדיון הקשה שהיה אצלי במשפחה, כשכולם נפרדו, הייתי על סף דמעות, הרגשתי קרע אדיר. אמא שלי הבחינה בכך ובאה לנחם אותי, ואמרה שרק השנים יגידו אם עשינו נכון. היא מאוד אוהבת את הנכד שלה, את הבן שלי, מטפלת בו ומקבלת אותו. תגובתו של אבי הפתיעה אותי מאוד. על-אף שהוא אדם חילוני במובהק, חששתי מאוד שהשונות תגרום לו לצאת חוצץ נגד ההחלטה שלנו. הוא דווקא הבין וקיבל את העובדה שאם אנחנו לא דתיים אין סיבה לעשות את זה. הוא גם היה פתוח לשמוע את ההסברים הרפואיים מפריכי המיתוסים.

בעקבות תהליך קבלת ההחלטה הקשה הזה הקמתי את האתר הזה, המיועד להורים שמתלבטים בשאלת ברית המילה, שכן אני מאמין שוודאי קיימים הורים נוספים שמרגישים אנוסים לבצע את הברית רק מהטעם החברתי. אני פונה אליכם הורים, כדי שתדעו על האפשרות לא למול, כדי שתחשבו על הטקס עצמו, כדי שתשקלו את העניין החברתי, כדי שתיפגשו עם הורים לילדים לא נימולים ותתרשמו בעצמכם, כדי שלא תחליטו רק על סמך סיפורי האימה והפחדים שמתרוצצים בנפש. אתם מוזמנים לחזור לדף הבית ולעיין במאמרים, בכתבות ובקישורים שריכזתי באתר.

ערן שדה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *